בחדרו עמדה חשכה. רק אור מנורת הקריאה נפל על השולחן מעל צלחת חרסינה קטנה שעליה טבק מעורב בפירורי חשיש. עיניו היו אדומות. בכל ערב הוא דופק על התופים בפראות. לא שם על השכנים או על התינוקת הישנה בדירה מעבר לקיר . ברגע שהוא נכנס הביתה, שנייה אחרי שדלתו נטרקת אפשר לשמוע את זעמו מתפרק. בבוקר הוא עובד בחברת מחשבים, ורק בערב מצליח להשכיח את שעות הבהייה על המסך ודחיקת חלומותיו וייעודו האמיתי אל המקשים הלא נכונים.

ביתו, דירת שניים וחצי חדרים, תמיד מואר וגדוש בקולות שירה מתפרצים. על הספה ישנים חברים חסרי בית ובמיטתו מתארחת לעתים אישה זהובת שיער דקיקת ירכיים אשר לה הבטיח את ליבו, אך עדיין מסרב להציע לה נישואין. הם גרו יחד בדירה הקטנה הזו במשך שנתיים עד שהחליטו לגור בבתים נפרדים.

על קירות הדירה תלויים דיוקנאות של מוסיקאים שחורים, לואי ארמסטרונג, פול רובסון ונינה סימון ועוד מספר ציורים, כמו דיוקן עצמי שרקעו אדום ומעל מיטתו תלוי ציור של גוף אישה עירומה השולחת יד אל מפשעתה. על החלונות שמעל מיטתו וילונות ורודים מפרפרים, בדים דקים שהותירה זהובת השיער מאחור. מתחת למיטתו זרוקות נעליה, עקבים שחורים, אותם השאירה כסימון טריטוריה מתוחכם. זיכרון לכך שהבטיח לה את גופו.

אך באותו יום, שמונה ימים לאחר מות אביו, חדרו שרה בעלטה קפדנית והדירה עמדה בדממה. על הספה בסלון לא ישבו עוד חברים חסרי בית ואף אחד לא פרט על הגיטרה. גם התופים לא נחבטו. רק ריח העשן המתוק הציף את הדירה. עיניו האדומות לא חייכו. על הספה עמדו שני בדים חדשים לציור, ממתינים לצער האיום להתפרק לתוכם ביצירה חדשה.

הוא לא הודיע לאף אחד על מועד ההלוויה. גם לא לנו, שכניו שמעבר לקיר. נדמה כי התמלא בושה על מות אביו. הוא הסתגר בחדרו, מבודד ואטום לקולות מבחוץ. אולי כך הצליח להחדיר להכרתו שלא יפגוש שוב את אביו. רק השקט הבודד היה לו סימן להתחלה של חיים אחרים. הדממה המוזרה הזו הדאיגה אותנו מעבר לקיר. לא ידענו את מי נפגוש עת יפתח את דלתו. רק בלילה זעקות התופים בכו.

פעם אחת נכנסתי לחדרו להראות לו קסילופון חדש.

"זה קסילופון אמיתי" אמרתי.

"אני לא יודע לנגן על כאלה כלים." הוא השיב.

באותו לילה שמעתי את התופים נקרעים מגעגועים. הוא היה הבן הצעיר שכעת עטה מסכת קשיחות על פניו, ולא יניח לאף אחד לראות את העצב, גם לא לעצמו. כל חדריו חשוכים. הוא לא יתקל בראי הארוך שבחדר הכניסה. גם חדר האמבטיה מוכה עלטה.

יום אחד ראיתי אותו בחדר המדרגות.

"צר לי על אבא שלך" לחשתי.

"אה, את מתכוונת לאירועים אקטואליים." השיב בשנינות קרירה.

השיחה נקטעה. מישהו בא לתקן את הדוד המקולקל. איש מבוגר ועייף נכנס מבעד לדלת. המתופף פנה לאחור ושב אל העלטה. כעבור רגע שמעתי את זעקת התופים מאיימת לנפץ את הזגוגיות. לתלוש עלים מצמרות העצים. להעיר את המתים.

הוא הסתגר מפנינו במשך שמונה ימים נוספים. לא שמענו את קולו ולא ראינו את פניו, אך חשנו בחושך המחלחל מבעד לקיר וריח הבדידות שמלווה את השקט. דלתו לא נטרקה עוד בלילות. אף אדם לא זעק את שמו מבעד למרפסת. רק השקט השקט השקט שנקרע לעתים בבכי התופים.

רק בלילה התשיעי בקעה מחדרו מוסיקה אחרת, מוכרת, חלחלה אל הסלון מבעד לקיר. זו הייתה נינה סימון. ידענו שהוא עושה אהבה. נינה סימון שרה במשך שעה ארוכה. הבטתי אל הרמן וחייכנו. ידענו שזהובת השיער שבה לדירה. אחר כך הרמן פנה למיטה ונרדם. אני נותרתי בסלון וקראתי ספר. ופתאום

קולו של השכן פגע בראשי. הוא נשם בכבדות ונשף ונאנח חמש גניחות עבות. לאחר מכן שמעתי אותו צוחק. ומיד גם היא גנחה. גניחות קטנות עד שלא הצלחתי להבדיל עוד בין קולותיה של הגונחת לנשימות בתי הישנה בחדרה.

פעם אני והרמן היינו שם. רק אני והרמן. ובחדר שבו אני יושבת כעת ישבה ממש כמוני אישה אחרת, בודדה. היא גרה עם כלב רוטווילר גדול וחמישה חתולים. בכל לילה שמעה אותנו מתעלסים. ולא היינו חרישיים. הותרנו את מיטתנו שם, בחדר שמעבר לקיר ועברנו לגור בדירה מרווחת יותר. בדירה של האישה הבודדה שעברה לגור בפתח תיקווה כי שם גרים הוריה וגם שכר הדירה נוח יותר. לעולם לא חלמתי שאשב במקומה. זה מוכיח את התיאוריה שלי כנכונה. העולם הוא עגול וכל מעשה שאעשה לזולת לבסוף ישוב אלי. זה חוק הקארמה. כעת אני אנוסה להאזין לקולות המתעלסים. לאנחות ושאגות התשוקה. בשלב מסוים זה מהנה לשמוע זוג מתעלס מעבר לקיר. גם אם זה על המיטה שפעם הייתה שייכת לנו. אני שומעת אותם צוחקים. אני שומעת את לחייהם נמתחות ומדברות צחוק של מבוכה. אני מצותת לאינטימיות שלהם בעל כורחי. היא פורצת את הקיר וחודרת אל חדרי. הם מקיימים כעת שיחה ארוכה. אחר כך הם נפלו מהמיטה. שמעתי אותם גונחים ודבר לא נשמע לי זר בזה. פעמים רבות שמעתי אותה גונחת אבל היום חשתי בגופה ניתח על הרצפה. אחר כך היא צחקה בכל כוחה. היא נשמעה מאושרת.יש לנו מיטה חדשה לתת להם. מיטה מעץ מתוקנת ושלמה. המיטה שלנו גדולה וכבדה. למיטה שלהם יש רגל אחת שבורה. זאת המיטה שהשארנו מאחורינו, כשהיינו רווקים ואני הריתי ועזבנו את ביתנו. היום אנחנו נשואים. המיטה שלנו נרכשה מכספי החתונה שלנו. הם אינם נשואים. המיטה שלהם רועדת עד התמוטטות. חסרה להם רגל. חסרה את היציבות שאנחנו רכשנו בדמי שבועתנו. המיטה שלנו לעולם לא תישבר. היא עשויה מעץ כבד. המיטה שהשארנו להם מאחור עשויה מעץ בהיר ודק. הרגל החיצונית מנותקת. אינה מחוברת. זאת המיטה שהרמן קנה כשהיה רווק. גם אנחנו פעם נפלנו מהמיטה הזאת. כעת הרמן ישן לבדו במיטה הגדולה. אני יושבת בסלון כאשר גבי פונה לדירה שהייתה פעם שלנו. זה כמו לחיות בתוך ראי הפוך. עכשיו גם הם נרדמו. שקט מאחורי הקיר.

אני זוכרת איך נעלמנו באור, זה בזו והיינו לבשר אחד. אבל קודם כל היינו ברוח האחת ובגשם ובשקט ולא הייתה לנו שיגרה היה רק הגוף והלחש בחושך. היה אור ראשון של בוקר ועור מגורה ממגע. היה דבר לא ידוע וזה היה הדבק. היו גחליליות מילים עפות בחדר. היה כל מה שאיננו אפר. היה קסם משתלט על הנשמה. באותו פברואר לא חדל הגשם לרדת והחלונות הוצפו בעלים מחוללים ברוחות. והיו שאגות שמים וקריאות בהלה רועמות. לא ידענו דבר זה על זו. ידעתי להחזיק בידך ולבכות וללכת אחריך עיוורת ולחכות שתביט בדמעותיי ותשאל בבהלה: מה קרה?

וזה הספיק. לא רציתי יותר מזה. שום דבר לא יפגע בי ידעתי. כשידי אחזה בידך יכולתי ללכת אחריך.

אחר כך באו לילות של דמעות ואתה החרשת ולא שאלת. ואחר כך לילות של דמעות שגרמו לך לזעוק בשנאה: הפסיקי. והיה לילה אחד שלא הפסקתי ואתה שכבת במיטתך ולא אמרת דבר.

היום שאלתי אותך אם דגים יכולים לשחות אחורה ואתה אמרת שכן אבל הם לא נוהגים לעשות זאת לעתים תכופות. ושאלתי אם דגים אוכלים רק דגים ואמרת שלא. ואחר כך נזכרת שהיית פעם מאוהב בי ואמרת שעדיין.

מודעות פרסומת