החופפת

 

 

 

 

 

מי שבא לעולם וכשרונו עמו או שנועד לכשרון מוצא בו את חייו היפים ביותר.

                                            

                                                                                            (גיתה)

 

הכימיקלים לא יוצאים לי מהראש ואני לא מסוגלת לחשוב על משהו אחר, לא ראיתי שכתוב על הבקבוק אמוניה וליליאן מרחה לי את הרעל הזה על השיער ועכשיו פס אדום מכסה לי את הראש ומתחת השיער שלי חום. איזה תרנגולת זאת, יאללה, רצתה לבלוט וקיבלה קצת צניעות, צניעות לא תזיק לה זאת, צעקה ליליאן כשעשתה את הפֶן לברכה מהבניין ממול כי בערב יש  ברית לנכד הראשון שלה וברכה משלמת טיפים יפים אז שתקתי ולא דיברתי עוד על הקרקפת ששורפת ולא אמרתי לליליאן שזה הכול בגללה. ואני בכלל רציתי אדום לוהט אבל אחר כך השתפנתי וליליאן אמרה שחום מהגוני אדמוני זה יותר צנוע,  צניעות עדיין לא הרגה אף אחד, היא אמרה בקול צרוד מסיגריות פרלמנט ארוך ודחפה את הציפורניים האדומות שלה לתוך השיער של ברכה וניפחה לה את הבלונד. ברכה הסתכלה על הפן שלה וסגרה את העיניים וניערה את הראש, העיניים שלה נראו כאילו הרגע התעוררה מאיזה חלום על חופשה בטורקיה יחד עם אלבר בעלה שגידל עציצים של מריחואנה במרפסת והמשטרה תפסה אותו והכניסו אותו לכלא לשנה, כי זה לא היה סתם עציצים זה היה חממה וברכה אמרה שצמח כזה צריך הרבה שמש ובמרפסת שלה ברוך השם יש הרבה כי אין להם סככה והיא כל היום הייתה עוזרת לו ומשקה את העציצים ורצתה שיגדלו ויתחזקו אז השקתה אותם יותר מפעם אחת בשבוע, השקיתי שלוש פעמים ביום ואז הירוק שלהם הפך לצהוב והם כמעט נבלו ודחפתי להם טונה דשן וחבל שלא נבלו כי אז מישהו הלשין על אלבר והמשטרה באה ולקחו את העציצים יחד עם אלבר ומרוב אהבה השקיתי את כל שאר העציצים שהיו בבית וכל העציצים נבלו לי, אבל היום אלבר יוצא לחופשה כי נולד לנו הנכד ויש ברית. ברכה כמעט בוכה מתחת לבלונד שכל הלבן נעלם ממנו. ועוד מעט נקנה כרטיס וניסע לטורקיה רק אני והוא, בכלל לא ידעתי שזה מריחואנה, אני בכלל לא ידעתי. ברכה בוכה וליליאן עושה לה את הפרצוף של המבינה ומורידה מהצוואר שלה את החלוק ואני מתקרבת עם המטאטא ומנקה את השערות הצהובות, צורבת לי הקרקפת ואני לא יכולה להסתכל במראה. ברכה יוצאת מהמספרה וחוצה את הכביש וששון שוב מתקשר לסלולארי שלי. אל תצבעי את השיער עד יום רביעי טוב? הוא אומר לי ולפחות תביאי מצלמה. אני לא רוצה לנסוע אליו לבאר שבע, אבל מדברת איתו בטלפון והוא חושב שאני אוהבת אותו ואני סתם מדברת איתו לא משהו מיוחד, זה לא שהוא עושה לי משהו בבטן, למרות שיש לו בלונד טבעי וכחול בעיניים. אני מדברת איתו כשאין לי את מי לחפוף, אחרת אני יחשוב על החום מהגוני אדמוני והוא שואל אותי בת כמה את בדיוק? ואני אומרת לו עשרים ושבע. והוא אומר או קיי אני מברר מתי יש כרטיס לרכבת וביום רביעי כשאת באה אליי שלא תבואי עייפה ושלא תצבעי את השערות.

אני ראיתי רק תמונה שלו, ראיתי שהוא נראה כמו אשכנזי.

יהיה בסדר הוא אומר לי אל תחשבי על כלום.

יש לו קול מתלהב של ילד עם נזלת כמו זה שהיה איתי בגן חובה ובכל יום הולדת היה נופל ומתפתל על הרצפה מרוב התרגשות.

ממי, מה יש לפלאפון שלך? הוא שואל אותי ולא תופס שאני כל הזמן מנתקת לו.

ממי, ביום רביעי את באה אליי אבל למשך זמן לא לאיזה שעה.

ממי הוא קורא לי כאילו אני מכירה אותו. הוא רוצה להתחתן אבל אני לא יתחתן עם אף אחד. מהיום והלאה אני דואג לך הוא אומר לי ואני קולטת שאיזה רכבת דוהרת לו בראש. תחשבי על זה, תחשבי רק על זה. הוא אומר לי ומנתק.

אני רוצה לנסוע למקום שהוא חו"ל. בלילה אני חולמת על זה, כשאני לא חולמת על 'כוכב נולד' ועל איך שאני שוכחת את השמלה ואת הנעליים בבית ומגיעה להופעה לא מוכנה וצביקה הדר צוחק עליי ואני יודעת שאני מוכשרת מאוד אבל פתאום אני רואה שיש לי מכנס שמראה את הירכיים שלי מהצד הפנימי שלהם וזה משתנה לשמלה שחושפת לי את השדיים ואין לי נעליים ועוד מעט ההצגה מתחילה. אני רוצה לנסוע למקום שהוא חו"ל. אני יודעת שאני חיה בחור בתוך חור. למה מה זה קריית גת? זה חור בתוך חור שקוראים לו ישראל. שהיא חור בתוך יבשת שבתוך הים התיכון. ואיך אפשר לצאת מחור? איך עכבר יכול להסתובב בעולם עם כל החתולים שלא מדברים בשפה שלו? למה לאן אני יסע? לטורקיה? למה מה אני, ברכה? אני רוצה לנסוע לשבדיה או איטליה. איפה שהבלונד טבעי ובשמים אין שמש שהורסת את השערות. לפעמים אני פשוט רוצה לעצום את העיניים ולפקוח אותן בארץ אחרת. לנסוע ברכבת שלא עוצרת. להיות לבד עם השדות הצהובים והירוקים והשמים טורקיז עמוק כמו ריח של דאודורנט. הנה בא הבן של ליליאן. אין מצב שאני שוב חופפת לו. הנה הוא לוקח ממנה כסף בשביל לקנות מנה. הנה הוא הולך. טוב מאוד. שלא יגיד שלום. זבל של בן אדם. אני רוצה לראות כבשים אוכלות עשב, אבל לא כמו אלה שיש בשדות ליד קריית גת, אני רוצה לראות כבשים אחרות, גדולות עם נקודות אדומות על הלחיים ועל הגב. אני עוצמת את העיניים ורואה אותם, אני הולכת אחריהם ומגיעה לסניף של מקדונלדס באיטליה, אני טובלת צ'יפס בקטשופ ושותה קוקה קולה.

לפעמים אני חושבת שהמדינה הזאת היא בעצם החלום, שאם אני יתעורר אני בעצם אמצא את עצמי במקום אחר. בינתיים אני כלואה עמוק בתוך החלום הזה בעיירה מוקפת מדבר ויש לי קרקפת צורבת ושיער בצבע חום מהגוני אדמוני, ואני צנועה אני, לא כמו הבת של ליליאן שיש לה ציפורניים בצבע כסף עם נצנצים ורגליים עבות ומלאות פצעונים של שומן וקול מפחיד שגם כשהיא לוחשת זה נדמה שהיא צורחת. תמיד היא מסתכלת על בחורות רזות בעיניים צרות כמו תירס חם. מאחורי המשקפיים שלה שלמעלה הן לבן ולמטה שחור. והשפתיים שלה תמיד נופלות כאילו שהיא בוכה, אבל זאת בוכה זאת? רק מבפנים, אם היא רק הייתה מפסיקה עם הסוכריות גומי ומרזה הייתה מוצאת לעצמה חתן וסוף סוף מתחתנת כמו שהיא רוצה. אבל היא מכורה לסוכריות גומי, אף אחד לא ייקח ממנה את הסוכריות והיא לא נותנת לאף אחד.

רק בלילה אחרי שאני סוגרת את המספרה של ליליאן וכל המגבות הרטובות תלויות יופי יופי על המתלה ויש להן ריח של מרכך כביסה אני יכולה ללכת הביתה להתקלח ולחפוף טוב טוב עם הרבה שמפו עד שכל החום מהגוני אדמוני צובע את הקצף הלבן וכל האמבטיה מתמלאת שכבת קצף אדום אדום כמו הכבשים האלה שאני חולמת עליהם שיש באירופה שאוכלות עשב בנימוס עם הפה סגור. הקצף האדום ממלא את האמבטיה ועולה עד שהוא מכסה לי את הברכיים ורק אז אני נרגעת כי לאט לאט אני יודעת שעוד מעט כבר לא יהיה לי חום מהגוני אדמדם והשיער החום שלי יחזור לעצמו ואני יהיה שוב פעם אחת עם השמש בשערות ולא בולטת כמו תרנגולת בצהריים ולא יהיה לי שיער כמו של דודה שלי השמנה עם השיניים השבורות שאצלה השיער קצר והפנים מלאות שומן ואני גרה לבד ולא יכולה להיות דודה בעיקר כי אין לי אחים ואין לי הורים ואין לי משפחה. אחת כמוני צריכה להיות דיוה, אחת שמחזיקה את עצמה באומץ כמו מלכת המדבר פריסיליה שהייתה בתוכה חזקה כמו גבר אבל בחוץ היא לא ויתרה על ההופעה שלה. אחת כזאת שאין לה מקום בעולם ובגלל זה כל העולם פתוח לפניה. הנה אני דוהרת באוטובוס ויש לי צעיף ארוך שמתנפנף ברוח החמה ואני יכולה לצעוק אל הרוח ולשיר ולנופף בידיים ולעצום את העיניים ולשיר את השיר הזה איי סי יור טרו קולורס.

בחוץ הכוכבים מנצנצים יחד עם האורות הצהובים של הוילות והבתים הגדולים, משפחות יושבות בחדרים מרווחים, שם יש ריחות של עוגיות. לפעמים גם אני מכינה עוגיות רק בשביל להריח את הריח אבל אחר כך אני זורקת אותן או נותנת לבת של ליליאן. האורות הצהובים בבתים הגדולים נראים כמו עיניים של חתולים רעים שאם אני ידפוק על הדלת אז כל השערות שלהם יעמדו. אורות צהובים וכתומים, בתים לבנים עם גגות אדומים ורק אני, מרגו, בדירת חדר בשיכון עובדים, הירושה מאמא שלי שמזל שיש לי כי אני לא משלמת שכר דירה אבל חשבונות המים שלי מה זה גדלו מאז שאני עובדת אצל ליליאן. כל יום אני חופפת לעצמי ומגרדת את הקרקפת, כל חודש היא צובעת לי לצבע אחר ואני אף פעם לא מסרבת כי בתוכי אני רוצה לשבת על הכיסא שלה וכשהיא נוגעת בי ומסתכלת רק עליי במשך שעה היא לא מסובבת לי את הגב ומנסה עליי צבעים חדשים שאף אחד לא עשה קודם כמו סגול או ורוד עתיק או צהוב חרדל עד שפעם אחת השיער שלי הפך לירוק בקבוק ונראיתי כמו בקבוק ספרייט.

אז היא צבעה לי לחום מהגוני אדמוני וזה צבע מאוד מסובך, כי יש הרבה סוגים של אדום. יש אדום דובדבן ויש אדום אש, יש אדום לוהט ויש אדום אינטנסיבי ויש אדום חושני ויש אדום נחושת בהירה שזה מתאים בדרך כלל לנשים שנולדו בסתיו שיש להן עור כהה כמו שלי ועיניים קצת בהירות כמו שלי ויש להן תמיד מצב רוח לא טוב כזה ולא מתאים להן אדום אינטנסיבי מתאים להן מהגוני או נחושת בהירה. הבעיה היא עם צבעים מעורבים. בחום מהגוני אדמוני יש שני צבעים חום ואדום וזה מתחיל להיות בעייתי כי זה כמו לשים על הראש תיבה עם סודות. החום סוגר את האדום בתוכו ולפעמים רואים את האדום  אבל אז החום מכסה וזה מבלבל כי מצד אחד זה כהה אבל מבפנים בהיר וזה אדום נצחי שאף פעם לא ירד לי מהראש ובגלל זה אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר. הנה הקצף שאני אוהבת כתמים כתמים של אדום צפים באמבטיה, אני אוהבת להרים את הרגליים שלי גבוה ולהקשיב לשיר שמתנגן לי בראש, זה ששמעתי במספרה: איי סי יור טרו קולורס שיינינג אט מי, איי סי יור טרו קולורס אנד דטס וואי איי לב יו, ולאט לאט הקול הצרוד של ליליאן גם מתנקה לי מהראש ואני יכולה לפתוח את העיניים ולחלום באופן מציאותי שאמא שלי דופקת על הדלת ואני פותחת והיא מביאה לי עוגיות ומתיישבת על הספה ושואלת: למה צבעת ככה את השערות? זה יותר מדי כהה, זה לא יפה לך ככה עוד מעט לא יישאר לך מה לסרק. ויכאב לי מאוד ואני ירגיש את הכאב נחנק לי בחזה ולא יגיד לה כלום בגלל שאני יודעת שהיא צודקת. חבל, מרגו, היופי שלך זה השערות, זה היופי שלך בלי זה את לא נראית טוב. את צודקת אמא את צודקת עוד מעט זה יעבור ואני יצבע לחום בינוני, אני יהיה ילדה טובה, מחונכת ולא מזיקה אני יהיה צנועה אני לא יתבלט לא יראה לאף אחד מה שאני יודעת. אני לא ייתן לך סיבה לכעוס, העיקר שתהיי רגועה עכשיו כי באת לבקר אמא רוצה לשתות משהו? אולי מים? לא אני לא אוהבת את הטעם של המים, אמא אומרת. אולי עם קצת פטל אמא? טוב, בסדר, היא מסכימה ואני קמה מהאמבטיה ומוזגת תרכיז לתוך כוס זכוכית גבוהה ומוציאה את המים הקרים מהמקרר ומוזגת ובוחשת בכפית ארוכה ומעלה את הכוס לשפתיים ולוגמת ולוגמת והמיץ נוזל לי על השפתיים ועל החלוק הלבן. זה יותר מדי מתוק? לא, זה בסדר גמור הפטל הזה מרענן, כן, זה דיאטטי, באמת? לא מרגישים, לא מרגישים.

 

עכשיו אני רק רוצה שמשה יתקשר אליי ויספר לי איך אמא שלו רוצה שהוא סוף סוף יתחתן ויתיישב ויפסיק להיות פרפר, אני רוצה לראות שוב את הירוק בעיניים שלו שיגיד לי בואי מרגו נלך למיטה והוא ישים את הקונדום שלו שהוא אף פעם לא מוותר עליו ויעלה עליי וינסה להרשים אותי בביצועים שלו, אבל אני יודעת שכואב לו הגב למטה כי הוא כבר בן ארבעים ושתיים ואני בכלל לא רוצה שהוא ירשים אותי. אני לא רוצה שהוא ימשיך להכאיב לי. אני רוצה שהגוף שלו ימס לתוכי כמו יד רדומה על הבטן. אני רוצה שהוא יזוז באיטיות שאני ירגיש רק את הנשימה שלו עמוק ואני יכנס לתוך הנשמה שלו כי שם אני יכולה לעוף כי יש לו נשמה של משורר והוא כותב שירים כל כך יפה ויש אפילו מישהו בתל אביב שמוציא לו ספרים ומשה יודע גם לנגן על גיטרה כחולה ורק כשהוא רוצה לשכב איתי הוא מתקשר ואני מרשה לו בגלל שאני לא בעד ללכוד פרפרים ברשת. מבחינתי הוא יכול לבוא וללכת ולבוא ולשים קונדום ולא להכניס אותי להריון. הוא כל כך יפה המשה הזה, יש לו נשמה והוא מרחף ומרגיש טוב בעולם ואין לו אישה ואין לו ילדים והוא בכלל לפעמים נדמה לי עף בשמים על עפיפון, וכשאנחנו שוכבים וכואב לו הגב הוא שוכב ולוחש לי שירים באוזן ואני כמעט לא מבינה אף מילה אבל הנשימה שלו מהפנטת אותי ואני שוכחת איך קוראים לי ואין לי בכלל צבע בשיערות. גם אני הופכת לרוח והגוף שלי קליל ואני מחייכת אליו מלמטה כשהסנטר שלו מונח לי על הכתף והראש שלו לא זז, נוזלות לי הדמעות מהעיניים ואני לא מפחדת שפתאום הוא יקום וילך כי כשהוא קורא לי שירים מהראש שלו אני יודעת שהוא נשאר עד שיגמר הלילה. הוא גר בשדרות וזה לא כל כך רחוק מקרית גת. הוא אומר לי שהוא בודד אבל נראה ממש טוב כשהוא לבד. אני אומרת לו שהוא יפה ולא רוצה ממנו שום דבר חוץ מהטלפון הזה בלילה כשהוא מרגיש לחוץ ואני מחכה לו על המיטה אחרי שגילחתי את הרגליים ומרחתי את הגוף בשמן תינוקות וזה כבר נספג.

אבל משה לא מתקשר. אני יודעת שהוא אוהב אותי בגלל שאני לא מציקה לו. הוא כל הזמן גאה בי ואומר איזה יפה זה שאני לא כמו האחרות ושאני אף פעם לא מתקשרת אליו ומציקה לו ולא חוקרת אותו איפה אתה ומה אתה עושה, למרות שלפעמים אני נושכת את השפתיים ורוצה להתקשר אבל אז אני מוציאה מתוכי את הגבר שיש לי שם, הגבר הערס שלמדתי שיש לי ואני מדברת איתו קצת והוא אומר לי עזבי מרגו אין לך סיכוי לביית את הבחור. אני בכלל לא רוצה לביית אותו, אני אומרת לגבר הזה שיש לי בראש. גבר רק רוצה לפזר את הזרע שלו בכל מקום, הערס הזה אומר לי, אתה צודק אני אומרת, בטח לא כל גבר, אבל הגבר הזה מלא דבש והוא מפזר אותו לתוך קונדום ומנגן על הגיטרה, אני לא רוצה ממנו כלום, כלום.

 

יום אחד אני יפקח את העיניים ואני יהיה בחו"ל. אני יסע ברכבת עם כסאות סגולים וחלונות חשוכים. אני יסע לתוך הלילה והנסיעה לא תגמר אף פעם. אם משה ירצה לבוא איתי אני יסכים. אני יגיד לו, משה, איש מקסים, בוא נהיה יחד בדרכים, לא נתחתן, אתה תנגן ברחוב ואני יעבור אחר כך עם הכובע ויאסוף מטבעות מאנשים, אתה תשיר שירים ותגיד לאמא שלך שמצאת מישהי והיא תשמח ואולי לפעמים אני יוכל לבוא אליה בשבת ולשבת לידה על הספה ולדבר איתה על החדשות של תשע ולקרוא בעיתון ולהגיד לה שהיא יכולה לבוא איתי לליליאן והיא תסדר לה את השערות יפה יפה. ואם היא תרצה נעשה לה גם את הציפורניים ואני יאפה לה עוגיות עם סוכר וקינמון ונזמין את הילדים של אחותך ונדבר על המצב הקשה של השוק ואחר כך נשב לאכול כמה סטייקים ונשתה יין אדום עד שתכאב לנו הבטן ואולי נלך לישון בחדר שגדלת ונשכב בלי קונדום ואולי אני פתאום יגלה שנכנסתי להריון ואתה תכעס ותפחד מאוד אבל אמא שלך תגיד לך משה, זה מאלוהים, והיא תכריח אותך להתחתן איתי כי לא נעים לה מהשכנים ואיזה מין דבר זה לגדל ילדים מחוץ לנישואים? מה אתה רוצה שיקראו לילד שלך ממזר? ואז נתחתן בחתונה שלא יהיו בה הרבה אנשים ואני יהיה כבר שמנה מאוד ולא יוכל לשתות יין ואתה תשתה המון  ותרצה לשכוח איפה שאתה נמצא ותרצה לשכוח כל מה שקרה ותשנא אותי ותשנא את אמא שלך אבל אז הילדה תיוולד ותראה כמה היא דומה לך, שתי טיפות משה. ותתאהב בה ותתחיל לעבוד כמו משוגע כדי לפרנס אותנו והגב שלך יכאב ואני יצעק עליך מעצבים ומלחץ וכבר לא נזדיין אבל אחר כך נתגעגע ופתאום תבוא אליי בלילה כשהילדה תירדם ותלחש לי באוזן שירים.

 

הכל בסדר? שואלת אותי ליליאן כשאני מנקה את המברשות.

אני מעשנת יותר מדי, אני אומרת לה, אתמול עישנתי חצי קופסא כואב לי כבר הגוף ואני ממשיכה זה כאילו מפגר לגמרי.

מה יש לך מרגו? אם תמשיכי עם הפרצוף המבועס הזה תבריחי לי את כל הלקוחות. למה שלא תלכי ללולו שתפתח לך בקלפים? היא יכולה גם להסתכל לך בקפה.

אבל אני לא שותה קפה.

אז פעם אחת תשתי קפה מה יש? אני הלכתי אליה לפני חודש והיא הסתכלה לי ואמרה שעוד שנה הבת שלי מתחתנת. נו, נראה. כדאי לך ללכת אליה, אם תרצי אני מתקשרת וקובעת לך תור.

 

הבית של לולו עמד בסוף הגן השחור איפה שבלילה כבר לא כדאי ללכת כי אי אפשר לדעת מי מחכה למטה ומי מזריק ומי בקריז. בקומה האחרונה היה הבית של המכשפה לולו, אבל אף אחד לא קורא לה מכשפה בגלל הפחד. לולו היא אישה יפה מאוד ואפילו זוהרת, למרות שהבית שלה מלא בחרא של כלבים וחתולים והיא אף פעם לא מנקה, מתוך עיקרון. מישהו פעם אמר שהיא בכלל לא אישה אלא גבר ושאם למישהו יהיה אומץ להרים לה את השמלה ולהוריד לה את התחתונים יראו מה יש לה שמה וזה לא של אישה. ארבעת ילדיה גדלים לבד בחדר גדול ומלוכלך. החדר שלה מלא בבקבוקים קטנים ובתצלומים של ינשופים בשחור לבן שתלויים על הקירות כמו באלבום. באמצע החדר עומדת מיטה ענקית שהסדינים שלה מטונפים ומכוסים בנוצות שחורות של עורבים. פעם מישהו שבר לה את הלב ומאז היא מרגישה בבית רק בביוב.

אני באה אליה ונותנת לה שקית עם אפרסקים ומבקשת שתפתח לי בקלפים.

מה את רוצה לדעת? היא שואלת.

אני רוצה לדעת אם בעתיד משה יאהב אותי ואם לא אז איך לעשות שכן?

אחר כך אני מריחה את האוויר ויש לו ריח של חרא של כלבים ואני אומרת לה לולו זה לא טוב לילדים שלך בואי ננקה את החרא של הכלבים והיא אומרת לי אני לא מנקה אבל כשהיא חושבת רגע על הילדים שלה משהו משתנה לה בפנים והיא מסכימה ומביאה מזוודה ריקה ודוחפת בפנים ושופכת את החרא של החתולים והכלבים. אחר כך כשהיא חוזרת לדירה האויר מעט נקי יותר. היא נכנסת לחדר שלה וקוראת לי לבוא. אני חוצה את חדר הכניסה ועוברת מעל קופסאות מלאות ספרים ומגיעה אל החדר שלה ושם היא רוצה לארח אותי.

היא אומרת לי לשכב על המיטה הגדולה שלה, שמלאה בנוצות השחורות של העורבים ובשערות של החתולים והכלבים. לולו סוגרת את שתי הדלתות של החדר. אני שוכבת על הגב ומסתכלת עליה, החזה שלה זקוף מאוד ואין לה חזייה.

איך זה שאת לא לובשת חזייה והחזה שלך זקוף מאוד? אני שואלת אותה.

עשיתי ניתוח להרמת חזה. ביקשתי ממנו שיתלה לי אותם באוויר. אחרי ההיריון לא הייתי מסוגלת

להסתכל על עצמי.

אני יכולה לגעת? שאלתי אותה כשהיא נשכבה לידי וטרפה את הקלפים הצבעוניים.

לא, את לא יכולה. היא אמרה והעיפה ממני את המבט שלה כאילו שהיא נעלבת.

יצאתי מהחדר והלכתי למטבח ובחרתי אפרסק ושטפתי אותו טוב טוב במים קרים ואז ראיתי שהארונות במטבח שלה מלאים בבגדים ופתחתי את המקרר וראיתי שהוא מלא בשמלות שחורות. יצאתי מהמטבח וראיתי את ארבעת הילדים שלה יושבים בחדר שלהם ומדברים. החדר שנראה כמו חור ענקי בשן רקובה שלא ניקו איזה עשר שנים. והיו להם על הברכיים הרבה שוקולד חלב ובתוך הפה סוכריות מנטה. הם ציירו בדפים לבנים סוסים גדולים. והם ישבו על גב הסוסים ודהרו. חזרתי אל החדר של לולו והיא אמרה לי לחתוך את חבילת הקלפים. הנחתי את האפרסק על הספר הקטן שהיה על המיטה ולולו צעקה עליי שכאן בבית שלה לא מניחים פירות על ספרים.

אחר כך שלפתי את הקלף של האיש האדום הבוער.

יש לך הרבה יצר אני רואה כאן. את תעסקי באומנות. השירה שלך תתפרסם. את תהיי משוררת.

אני?

כן, את. אבל רגע, מה זה? את רואה פה אדם שתלוי מהרגליים והראש שלו למטה? זה המצב שלך כרגע. את תלויה מהרגליים. כדאי שתתחילי לזוז מרגו אחרת היצר שלך ישרוף אותך. את מאוד מאוד יצרית. תראי כמה שהאיש הזה אדום, זה בגלל שהוא עולה באש, הוא נשרף, וככה גם את מרגו, את בוערת, יש לך תשוקה גדולה.

את בטוחה שמשוררת ולא זמרת?

כן. אני רואה שרק ככה את תשיגי את המשה הזה. הוא תמיד מתאהב בנשים צעירות שלא רוצות אותו. הוא חייב אישה חזקה לידו. קחי את הספר הזה איתך הביתה. את חייבת להתחיל לקרוא ספרים ולהיות  יותר חזקה ממנו. בשביל להשיג אותו את צריכה להיות יותר חכמה ממנו ויותר משכילה. הנה קחי את הספר הזה, זה יביא לך סגולה לקום בלילה וללמוד. תקראי אותו טוב ותשנני את התפילות. זה ספר קודש תתייחסי אליו בכבוד.

 

אני נראית לך כמו אחת שרוצה להתחתן? אני? להתחתן?

למה מי אמר לך שאת מתחתנת?

לולו, היא אמרה מרגו את הופכת למשוררת ואחר כך מתחתנת.

מרגו משוררת? מה זה אומר? כמו שיש ברדיו שירים?

לא יודעת. משוררת כמו שבספרים לא כמו שבשירים. כמו שמשה מוציא ספרים. את לא יודעת? זה לא שטויות ליליאן הנה תראי לולו נתנה לי את הספר הזה ואמרה שיש בזה משהו סגול שיקים אותי בלילה ללמוד. זה ככה קוראים לספר 'קומי רוני בלילה'.

ומתי תשני? וואלק מי יפתח את המספרה בבוקר?

אני. אני יפתח את המספרה בבוקר.

 

הלוואי שאחרי שאני יהיה משוררת מישהו ייקח אותי לחו"ל. יום אחד אני יפתח את העיניים בבוקר ואני יהיה במקום אחר. אולי משוררים נוסעים לשם כל הזמן? פעם משה נסע לאיזה פסטיבל שמישהו הזמין אותו להולנד. זה היה פסטיבל על איזה צייר שחתך לעצמו את האוזן כי הוא היה מאוהב בזונה והפסטיבל היה על איך שהוא בשירים ובסיפורים ומשה כתב עליו שיר והזמינו אותו לשיר את השיר שלו שם בפסטיבל הזה בהולנד ומשה נסע ופתאום הוא הרגיש שהחיים שלו לא נוזלים לו יותר בין האצבעות של הרגליים. הוא פתאום הרגיש שהחיים שלו שווים משהו גם כשהוא אמר שהוא קרא בעברית ושאף אחד לא הבין  בכלל מה הוא רוצה. ומשה אמר שהיו שם הרבה משוררות שהוא היה מעוניין לשחרר איתן את הלחצים שלו ושהן בטוח לא יציקו לו אחר כך. ואני אמרתי לו משה אף פעם אל תנחש שום דבר על אנשים כי אתה לא יודע מה הם יכולים לעשות ומתי אמא שלהם אמרה להם בפעם האחרונה שהיא אוהבת אותם ומתי הם נורא נורא צריכים שיגידו להם את זה שוב. ומשה אמר לי מרגו את עוד פעם מתחילה לדבר על אהבה? ואני אמרתי לו משה איזה מוזר אתה שאתה כותב שירים כאלה יפים אבל לא מסוגל לדבר על רגשות. והוא אמר לי מרגו זאת בדיוק הסיבה שאני כותב שירים.

עכשיו אני יודעת שאם יום אחד הנבואה של לולו תתגשם וגם אני יהיה חייבת להיות משוררת אני יכתוב רק על אהבה. אבל קודם כל אני חייבת ללמוד איך לכתוב.

 

מרגו, קומי יש לך חפיפה, ליליאן מעירה אותי מהחלומות ואני קמה אל הברז ופותחת את המים החמים והאישה עם השיער השחור נשכבת על הכיסא ושופכת את כל השיער לתוך הכיור הכחול ואני שופכת את השמפו לתוף הכף יד שלי ומשתדלת למשש את הראש שלה שתרגיש איזה נעים זה שאני נוגעת לה בקרקפת ואחר כך שופכת גם מרכך ואני רואה שהיא עוצמת את העיניים וזה עושה לי טוב שהעיניים שלה נעצמות ואני מרגישה שאני מכבה לה את כל המחשבות הקשות שהיו לה כשהיא נכנסה למספרה.

המים הפושרים שוטפים את המרכך ואני עוטפת את השיער השחור לתוך מגבת עם ריח טוב והיא קמה והולכת אל הכיסא של ליליאן.

 

באותו לילה התעוררתי בלי לדעת למה. פתאום נפתחו לי העיניים ולא הצלחתי לסגור אותן שוב. קמתי לשתות מים וראיתי את הספר שלולו נתנה לי מונח על השולחן של המטבח. בכלל לא זכרתי שהוא נמצא שם רק הרגשתי איזה מגנט באצבעות ושאני חייבת לגעת בו עכשיו. פתחתי אותו באמצע וראיתי שכתוב: הלומד בלילה כאילו לומד עם הצדיקים שבגן עדן. נבהלתי וטרקתי את הספר. אף פעם לא הייתי דתייה דתייה, העדפתי לא לעשות צבא אבל לפעמים אני מצטערת כי כל החברות שלי עשו צבא, כאילו אין לי חברה שעשתה שירות לאומי אבל אני לא מצטערת כי אני פריסיליה מלכת המדבר אני בצבעים האמיתיים תמיד הייתי עם ילדים או עם זקנים, אבל בבית אני יכולה להיות בבית, אני מרגישה שאני תורמת לעצמי. שתיתי מים וישבתי על הכיסא. הסתכלתי על האצבעות שלי וידעתי שאני כבר לא יודעת מה לעשות. מרוב חפיפות הלכו לי הציפורניים. הציפורניים שיודעות להחזיק בחיים, אלה שאני צריכה בשביל להיות חזקה. לאף אחד לא איכפת ממני באמת, גם לא לליליאן. אני לבד בעולם. אפילו למשה לא איכפת ממני. ואז בכיתי כשחשבתי עליו. ונזכרתי איך אבא שלי תפס אותי מעשנת בפעם הראשונה ושאל אותי מרגו מה זה הריח הזה מהפה שלך? ואני אמרתי לו מישהו עישן עליי ואז הוא אמר לי תפתחי את הפה מרגו ואני פתחתי והוא הריח את הסירחון של הסיגריות מהנשימה שלי. אני זוכרת שעמדתי ליד הדלת של הכניסה של הבית והוא תקע לי אגרופים בפרצוף ובבטן ואחר כך שכבתי על הרצפה ולא זזתי והוא צרח לכי לחדר שלך. אני זוכרת אותו רק מתנשף וצורח ומאבד את הצפון. מעיף לי סטירות ובעיטות ואני לא בוכה אפילו לא דמעה כי אני רק עומדת שם וסופגת את הכול ומחכה שהוא יגמור, כמו זונה עמדתי שם, זונה שפותחת את הרגליים שלה וסופגת את הכול בדממה ומחכה שהלקוח שלה ישפוך כבר את הזרע שלו וילך. הפנים של אבא היו אדומות ואני כבר הייתי נפוחה מאוד ועדיין לא בוכה בכלל. ידעתי שאם אני לא יבכה זה ישגע אותו. זה מפחיד כשמרביצים למישהו ולא מצליחים לשבור אותו וקורעים אותו במכות והוא סופג את הכול ולא בוכה. עכשיו כשאני יושבת במטבח אני נזכרת בזה ואז דמעה משתחררת לי מכל עין כי אני חושבת גם על משה ואיך שהוא לא יודע עליי כלום והוא לא מבין כמה אני זקוקה לאהבה שלו. הוא חושב רק על עצמו. הוא יודע לאהוב את עצמו. אף אחד לא יודע כמה משה אוהב את עצמו. רק משה יודע. אחר כך שכבתי בחדר שלי במשך שלושה ימים ולא יצאתי החוצה. רק שכבתי במיטה שלי בחושך ולא אכלתי ולא שתיתי ולפעמים בכיתי בשקט ואם אני חושבת על החושך הזה שנאלצתי להכיר אז אולי משם אני צריכה להתחיל לכתוב שירים. כי אולי דווקא בחושך אפשר למצוא אהבה ובטוח שצריך. אז אני לוקחת עט וכותבת על הנייר של חשבון המים.

אני מסתכלת על מה שכתבתי וכואב לי עוד יותר. בגלל שאני מבינה שאני חיה באשליות. שאבא שלי אף פעם לא היה שלי. ורק רציתי שיאהב אותי אבל לו היה חשוב יותר מאהבה זה לציית לחוקים. איזה חלום המצאתי עליו כל השנים אחרי שהוא מת. המצאתי אותו מחדש בתור מישהו עדין יפה וחכם בזמן שהוא היה אלים ושונא ונוקם. פתחתי את הספר שוב באותו עמוד וקראתי: כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. סגרתי את הספר וחזרתי למיטה.

 

בסוף הצלחתי לשכנע את ליליאן והיא צבעה לי את השערות באדום משי שזה בעצם אדום לוהט כמו שרציתי בהתחלה ועכשיו השיער שלי בוער ואני לא יודעת למה רציתי כל כך את הצבע האדום הזה, אדום שבוער לי. הסתכלתי על עצמי משתקפת בשמש בחלונות של בנק פועלים ונראיתי לעצמי זקנה וגסה ובשערות בקצוות זה לא היה אדום כמו שלמעלה בשורשים והרגשתי כמו שליליאן אמרה לי, הרגשתי תרנגול, תרנגול עם כרבולת, ואספתי את השיער לקוקו וחבשתי כובע שאני לא יצטרך לראות שוב את הצבע המסנוור הזה. מאותו רגע חלמתי רק על חום מהגוני אדמוני שמתאים לי הרבה יותר מהאדום הלוהט. ומשה עדיין לא ראה את האש שבוערת לי בראש כי בפעם האחרונה שראיתי אותו הייתי עדיין אש עצורה ומשה היה עייף מאוד וכאב לו הגב. הלכנו בתל אביב ברחוב מלא אנשים זה היה לילה לבן ומשה הזמין אותי לראות אותו מופיע על הבמה באיזה מרתף. התלבשתי יפה בשמלה שחורה וצעיף ארוך ממשי ומשה היה הרוג מעייפות ואמר לי שכואב לו הגב כי מהבוקר הוא בעסקי השירה והוא חייב לישון והוא עלה לבמה ואמר לכולם שהוא עייף מאוד ונראה סחוט וגמור ואני לא ריחמתי עליו עדיין למרות שהחולצה הלבנה הייתה מלאה עייפות וקמטים וזיעה והוא פרש את זרועו כשקרא את השירים על שדרות וקרא שיר על שיכוני עמידר ואף אחד בתל אביב לא הבין על מה הוא שר ומה הוא מדבר בכלל. שם הם לא מבינים כלום על זקנים וילדים שחיים בתוך קופסאות קטנות וצפופות באמצע המדבר. בתל אביב הם נוסעים על אופניים בשדרות ארוכות עם עצים. ובמספרות שלהם יש מניקוריסטית מיוחדת ולא חופפת שעושה להם גם את הציפורניים. שם יש להם חנויות שמוכרות דאודורנטים ובשמים מיוחדים וזה לא רק במכולת שהכול מתערבב בלחם ובעגבניות, שם לא שרים שירים על שיכונים, ומשה כמעט נרדם בהליכה כשהלכנו בחזרה לחדר שהוא שכר בבית מלון ואני הלכתי לידו אבל הוא רצה לעצור מונית ואי אפשר בכלל לזוז ברחוב ובטח לא לתפוס מונית כי כולן היו מפוצצות בשיכורים אז הלכנו יחד ברחובות הרועשים וריחמתי עליו כי הוא כמעט בכה ומלמל דברים על בחורים רומנטיים שבסך הכול רצו להוציא את נערתם למקום מיוחד ונתקעו באמצע תל אביב בלי מונית ועם רגליים כואבות ומשה נגרר לכוון הים שם היה החדר שהוא שכר במלון 'מקסים' שנמצא ליד מלון שקוראים לו 'דן' שאני זכרתי טוב כי ככה קוראים לבן של ליליאן. ברחוב שקט משה נעצר פתאום והיו לו דמעות בעיניים אבל פתאום הוא חייך ואמר לי שפעם אחרי חתונה של חבר שלו ושתייה כבדה הוא נעצר באמצע הדשא והלך לישון. גם עכשיו היה לו חיוך שיכור עם עיניים אדומות והוא התיישב על גדר מאבן עבה ולא רצה לזוז ואני אמרתי לו משה, בוא, יש רק עוד קצת ללכת רק עוד קצת רק עוד חמש דקות ותכנס למיטה שלך, אבל משה חייך ואמר לא! אני לא זז מפה יותר וישב על הגדר ולא זז יותר. ישבתי לידו והוא הניח את הלחי שלו על הברכיים שלי ונרדם תוך דקה. היה כבר שלוש לפנות בוקר ושנינו יחד באמצע העיר הגדולה. משה ישן על הברכיים שלי ואני מלטפת את הראש שלו וחושבת שאולי המכשפה לולו צדקה כשהיא אמרה שאני אהיה משוררת. כי עכשיו אני יותר חזקה ממנו.

מודעות פרסומת