הכל בכלל אמא/ יהונתן דיין


כותרת הספר הזה היא שאלה. שאלה פרוזאית, מוכרת,הנוגעת למצב הרוח ולחזות החיצונית.

ואמנם  גיבורו ומספרו חסר השם של הרומן, הרגיל לשמור על ארשת חתומה, ולא להפגין רגשות שומע אותה רבות.

"אז למה אתה לא מחייך?"

שוב פעם הלמה אתה לא מחייך הזה. השאלה הזאת מלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי.

(עמ' 8)

זו שאלה שיש בחזרתה כדי לאפיין את דמותו, שמלנכוליה שורה בבסיס חווייתו הקיומית; אך מעבר לכך ניתן לזהות בבסיסה תביעה חברתית: לסלק את הצער ולהראות שמחה; ומעל הכל, הרי שבעצם בחירתה לשמש ככותרת הסיפור, ישנה הצבעה על התמיהה וחוסר הודאות העוטפים את העולם שמתארת היצירה. זה טיבה של הפואטיקה הקולית של מחבר הספר, אודי שרבני, עיתונאי ואמן "מילה מדוברת"  (spoken word). פואטיקה שביכולתה לנוע במובלעות שבין שדות השיח השונים, מקומות מעבר שבהם המילים מאבדות משמעות אחת ומתמלאות באחרת, הופכת אותה לאמצעי משוכלל לבחינת הווייתנו דרך הקולות המנסרים בחללה.

תל אביב של שנות השמונים, בה נפתח הסיפור, היא בועה, מגוננת אך שברירית. גיבור הספר מזהה את השבריריות הזו, שמעבר לה אימת הקיום, מחסור, קיטוב חברתי, הזמן החולף והמבגר, ובעיקר המוות האורב, המאיימים על עולמו וחלומותיו. את כל אלה משכיל שרבני להעביר במרומז. ברקע תמונות החיים שהוא מתאר. כתיבתו עוסקת בלהראות, פועל יוצא של המאפיין העיקרי של גיבורו- התבוננות. דרך עיניו אנו חוזים במסלול התבגרותו. לא לחינם נפתחים זיכרונותיו של הגיבור סמוך לשנת בר המצווה שלו. מדובר, אם כן, ברומן חניכה, המגולל את תהליך הכניסה הכואב וההכרחי אל ישראל המודרנית, בה מתערבבים זה בזה יש ואין, נוחות וקושי, תקווה ומציאות אכזרית.

עלילת הסיפור מציגה דהירה לקראת הצלחה. לקראת הבקעה. הגיבור של שרבני הוא מלך הכיתה, נער אהוד, ניתן לומר אף מוערץ, בשל היותו כדורגלן מצטיין.

את האהבה לכדורגל נחל מאביו ושני אחיו הגדולים. הוא דבק במודלים האתלטיים, הקשוחים והגבריים שהם משמשים עבורו. התבנית הוכנה מראש, כל שנותר לו הוא למלא אותה. מגרש הכדורגל שמתאר שרבני הוא מרחב של גבריות, דורסנות, חספוס ומאבקי כוח. שם מסתכלים בעיניים ומכניעים במבט; שם לא מעבירים שחקן יריב אלא תופרים אותו, לא מבקיעים גול אלא משפילים. דפקתי וולה מהאויר בסיבוב והכנסתי את השוער עם הכדור לתוך השער […] הכנסתי אותו ואת אמא שלו לתוך השער. (עמ' 23)

מגרש הכדורגל הוא מקום של גוף. של זיעה, מתיחות שרירים, שברים, נפילות ופציעות. שרבני מראה כיצד הגיבור הופך למעין ביצוע של מגרש הכדורגל. מחוספס, רודף הצלחות, לא אכפתי, קוּל, קר, לא מחייך.  אבל  כלולים בו גם כאב רב, תובענות, אכזבות ותסכול. הכאב הזה הולך וגובר, עד שהוא מכריע את הגיבור, שנותר אבוד. הכדור ממשיך להתגלגל. המשחק משוחק. והוא סוחב פציעות וכאב, שעובר מהגוף אל הלב. השנים חולפות ולהט החלום הולך ודועך. המציאות הישראלית שמציג שרבני ברומן הזה היא כזו המאפשרת, אף מעודדת לחלום; אלא שהגשמת החלום היא כבר סיפור אחר.

כדי להבין את פתח המילוט שמציע הספר מהמציאות המפוכחת עד אימה שהכרח להתעורר לה, יש להפנות את הקשב מהקולות הדומיננטיים של הטקסט אל קול אחר, של רוך וחמלה, העובר בו כחוט השני. זהו קול של מודל אחר, העומד כנגד המודל הגברי של האב והאחים, זה המודל של האמא. על פניו, כל שעושה דמותה של האם הוא לבשל, לתפור, לדאוג, להוריד במיומנות כתמים מחולצות. אך מאכליה הם מזון רוחני. היא שומרת את מחברת השירים של בנה, גיבור הרומן, מכיתה א', מעטיפות ממתקים היא מפסלת באצבעותיה כוסות יין זעירות, וכמו כן היא עובדת בחנות למסגור תמונות. דמותה מקיימת זיקה צנועה, עממית לאמנות. והנה לאם הזו, העובדת עם ציורים גדל ילד מתבונן; לאם הזו, החוזרת על המנטרה "הכל מכתוב", גדל ילד כותב. וכשכל שנותר עבור הגיבור הוא הכאב, הוא פונה לאמנות, אל שפת אמו, אל הכתיבה המולידה את הרומן שאנו קוראים, סיפור זיכרונותיו ועלילת חייו, שתסייע לו להוריד את הכתמים שהדביקו השנים בנפשו.

וזה הדבר שהופך את הרומן הזה לכה יחודי. יכולתו של שרבני לתמרן את קולות המרחב הישראלי לקצב החי בו פועמת הפוליפוניה המרשימה של הספר, מציגה דמות אדם שאינה אלא תיבת תהודה שמתוכה פועמת מציאות חיינו. ולקראת סיום הרומן- בקטע שבעיני נמנה על היפים בספרות העברית- ממזג המספר את הקולות הממלאים את נפשו בשיר "עננים שחורים" של עמיר לב. ובהופעה עצמה אני נזרק אל הקיר. השיר מתחיל וזה תופס אותי בבטן. עוד מעט תהיה מלחמה (עכשיו), עוד מעט החורף יתחיל (התחיל), בסוף נעזוב את הבית, הדייר החדש יצבע (צבע) את הקירות, ומישהו אחר ימשיך לכתוב, מישהי תרשום את המילים, תישאר תמונה. מקום חדש, נרגיש זרים. עננים שחורים. עומד בקהל, חד וממולמל באותו הזמן. חד כמו שמעולם לא הייתי, אפילו מאוהב בחדות הזאת. אני יכול להרוג זבובים ולמלמל אותם. אני יכול לתפוס אותיות באוויר, ולמלמל אותן. אני יכול לתפוס תנועות גוף של אנשים אחרים, לדובב אותן, למלמל אותן. (עמ' 355)  ברגע השיא הזה של הרומן הטקסט הופך ממדיום נקרא למאורע קולי, לצעקה שמשמיע הגיבור חסר השם, צעקה דרכה משתברים כל קולות חייו, צעקה שיש בעוצמתה להסביר היטב למה הוא לא מחייך.

אודי שרבני, למה אתה לא מחייך, מודן, 2011.

מודעות פרסומת