תגיות

, , , , ,

בשנה שבה הלך אבי לעולמו הפסקתי את לימודי התאטרון ועזבתי את רמת גן. הייתי בת עשרים וחשבתי שאם אצייר, אצליח להתגבר על כאב הפרידה. קראתי קדיש לאבי. התפללתי שלוש פעמים ביום. קראתי תהלים. עברתי לגור בסטודיו במושב צופית ונרשמתי ללימודי ציור במדרשה לאמנות 'קלמניה'. ביום השישי הראשון שלי בסטודיו, שמש מפויסת ליטפה את צמרות העצים. יצאתי מהסטודיו הקר והאפל וחציתי את שביל החצץ. אזרתי אומץ להיכנס בפעם הראשונה לסטודיו שמעבר לשביל. לא ידעתי מי עובד שם ואיזה סוג של אמן הוא. קרן שמש שחדרה מבעד לדלת האירה כתם של אור רך על הרצפה האפורה. חשתי שלווה באור הזה של שעת הצהריים. נכנסתי פנימה מבלי לדפוק על הדלת, נעמדתי בפתח ואיש יפה הרים את מבטו אליי מעל לשולחן הכתיבה, הניח את העט הנובע מעל ספר רחב והביט בי בפליאה ובשלווה. מבע פניו הזכיר לי את פיקאסו, חותם יופי אינסופי, יופיו של איש החי בעולם המשתוקק ליופי קבוע ומבקש להשיגו לעצמו. מסביב היו תלויים צילומים בשחור ולבן. בפינה עמד הנושא לצילום: חצי כיכר לחם עבשה. שמחה שתק וחייך ואני לא הפסקתי לדבר. הוא רק הנהן בראשו ופרש על פניו חיוך, הפסיק לכתוב בספר האמן אך הדפים נותרו פתוחים, מגלים סוסים מכונפים פורשים כנפיים ומילותיו בכתב מסתלסל מרחפות על גב פגסוס. הוא אמר שהוא בן חמישים ועובד על תערוכה שתוצג בביאנלה בוונציה. אחר כך סיכם: "אני משתדל לשמור על הבריאות."

"נרשמתי ללימודי ציור במדרשה" אמרתי לו "אבל אני חושבת שאעזוב את זה. אני מעדיפה להיות אוטודידקטית." "לימודים דורשים אורך רוח." הוא קבע וקם מהכיסא ושב עם הספר 'זן ואמנות הקשת' ונתן לי אותו. "תקראי את זה" הוא אמר. לקחתי את הספר ונפרדתי ממנו וחזרתי לסטודיו. נעלתי אחרי את הדלת וציירתי. רק פעם אחת נכנס שמחה לסטודיו שלי, בידו ספר שירים מאת רילקה "כל הערים השלוות שלכם" וקלטת ובה הסימפוניה החמישית של בטהובן. הוא נתן לי אותם וביקש שאקרא ואאזין. וכך עשיתי.

בסוף אותה שנה עזב שמחה את הסטודיו במושב צופית ועבר לסטודיו בתל אביב. הוא ביקש שאצור איתו קשר בכל חמש שנים.

כל זה קרה לפני חמש-עשרה שנים וביום שבת האחרון הצפנתי עד קרית שמונה עם אישי ובתי לתערוכתו החדשה "שובר גלים" שמוצגת בימים אלו במוזיאון לצילום, גן התעשיה, תל חי. בפתח חלל התערוכה תלויה תמונה גדולה של כף כסופה ועל הקירות ממול שלושה פורטרטים נשיים, תמונות של חיילים כצללים, ילדה שרצה ובורחת ממשהו, חיילים שמשתקפים מתוך חלון בקומנדקר, ילד שמחזיק ציפור דרור מתה מישיר מבט למצלמה, אישה עומדת על גג, משפחה מצטופפת ליד פתח בית ומתבוננת על ג'יפ שמגיע. שדה פתוח. בלב החלל, חלל סגור שעומד בפני עצמו ובו אמו של שמחה אוכלת מרק עוף. לצד תמונותיה שיר ממוסגר במסגרת עץ. את כל הצילומים הדפיס שמחה בסטודיו שלו, בעצמו.

כעת ביקשתי לדבר עמו על התערוכה ושמחתי שהזדמנה לנו פגישה. בקומה השלישית בבניין ברחוב שביל התנופה, הסטודיו של שמחה מנותק מן הרחוב, קירותיו מרוצפים באלפי תצלומים מוצפנים בקופסאות לבנות וקטנות, לצד ספרי שירה. החלונות המוגפים בוילונות אפורים וכבדים מנתקים את הסטודיו מרחשי העולם המבעבע בחוץ.

****

סיפרת לי שרצית לקרוא לתערוכה "כמו הים בקרן דם של הסהר" מתוך שיר של פאול צלאן –

קראתי את השיר של פאול צלאן והייתה שם בדיוק התשוקה שמלווה בערגה, בריגוש, בכאב של התבוננות בים או באישה. התחושה הראשונה שלי הייתה שהמשפט הזה מכיל את כל המקומות האלה, שאי אפשר לנסח במילים ושאני מנסה לקיים בתוך התערוכה.

אבל המשפט הזה מורכב וארוך בשביל שם לתערוכה. השם "שובר גלים" נולד מתוך העבודה ויש בו דיוק שמשקף את רוח התערוכה. היחס שבין הטבע לתרבות גם כמראה וגם כעמדה פוליטית. אני שואל שאלות קיומיות מתוך חרדה ופחד גדולים מעצם הקיום שלנו כאן. ברגע שמנסים לשקף בהווה חוויות שקשורות בעבר נולד הזיכרון. העיסוק בזיכרון הוא מאוד מהותי בעבודה שלי, הנסיון להבין מה הוא זיכרון ואיך הוא משפיע על ההווה והעתיד. גם הממד האוטוביוגרפי הקשור בהתנסויות שלי וגם ההתרחקות למחוזות רחוקים יותר שהם לא זיכרון של החוויות שלי אבל יש להם השפעה מאוד גדולה על הקיום שלי לדוגמה העיסוק במרק העוף הוא חלק מהילדות שלי אבל הוא גם חלק מהילדות של אמי בוילנה.

איפה נולדת?

נולדתי בגרמניה במנזר שנקרא סנט אוטיליין, שהיא הקדושה של העיניים. בתעודת הלידה שלי כתוב שנולדתי כפליט. עם כל האהבה והקשר שלי למקום שבו אני חי היום, אהבה שיש בה גם כאב רב, אני עדיין מרגיש כפליט.

גם מבחינה תרבותית?

גם. יש תחושה חזקה של זמן חולף, שלא נשרוד את המקום הזה,בגלל היחס שלנו אל האחר, בגלל התפיסה המעוותת שלנו את ההיסטוריה המאפשרת בשם הקדושה של העבר לקיים את העוולות הנוראיות שאנו מבצעים בהווה. התערוכה מטפלת בזה. היא שואלת שאלות ביחס לקשר שבין הנוף המתגלה בחפירות הארכיאולוגיות לבין שטח הפנים של ההווה. שיש בו ביטוי של זלזול, מחיקה, התעלמות מוחלטת מהמחר. האופן שבו אנו תופסים את העבר הרחוק אינו מאפשר את הרגישות ביחס להווה. אנחנו חיים בתוך מחזוריות של הדבר החולף. העבר רק מגביר בנו את העיוורון אבל הטבע ינצח, כמו תמיד.

התערוכה עוסקת בזיכרון.

כן. לא רק זיכרון של עבר אלא גם של עתיד, כמו שירה ולא כמו פרוזה. כשאני אומר שהתערוכה עוסקת בנושא של זיכרון אין הכוונה לעלות זיכרונות מתוך העבר אלא לנסות לייצר עמדה ביחס לאופן שבו הזיכרון משפיע על ההתנהלות שלנו בהווה. זיכרון של עתיד. היחס שלנו לזיכרון משבש באופן בוטה את החיים שלנו בהווה. חרדת הקיום שלי היא בגלל תפיסת הזיכרון המקובלת המנסה לשכנע אותנו באמצעות היחס הקדוש לעבר, את ההצדקה לכל המהלכים האלה בעודנו כמו עלה נידף ברוח.

(לבטל את השלוש נקודות)…אני מצלם מתוך עמדה ביקורתית, אני מחפש את האיזון שבין מרחבי הקיום השונים שלי.

איזה מרחבים?

המרחב הפרטי, המרחב של הסטודיו, השדה של האמנות, ההיסטוריה של האמנות, הגוף והפנים, הנוף- טבע ותרבות. אני מנסה לחדד את שאלות הקיום וליישב מתוך עמדה ביקורתית את הסתירה שבין הבחירה להשאר כאן לבין התסכול הגדול ביחס למקום הזה.

אמרת שהתערוכה בנויה כמו שירה ולא כמו פרוזה.

היא לא בנויה על בסיס של נרטיבים. היא מנסה להיות הכי תמציתית שאפשר. מייצרת הקשרים שאין בהם רצף כרונולוגי או הגיון עלילתי. היא נולדת מתוך ההוויה, מהתנסות מתמשכת של שלושים שנה. התצלום הראשון מ- 79 והאחרון ב- 2012. היא מפנה מבט אל העולם אבל מנסה להעיר ולחדד גם את העניין והיופי שמתקיימים בתוך המדיום עצמו. היחס לאור לצורה לקו לכתם.

אתה מתכוון לכך שיש תערוכות נרטיביות אבל התערוכה הזאת אינה כזאת.

בתערוכה הזאת אי אפשר להפריד בין הנושאים, המבנה הדוק, תמציתי, כמו שיר, שכל מילה חשובה בו. יש משהו מוזיקלי באופן התצוגה.

יש גם שירים בתערוכה.

אכן. שירים בתוך מסגרת. כמו תמונה. כמו עבודה. לא חייבים לקרוא אפשר רק להסתכל, יש חשיבות למראה ולא רק לתוכן. יש שיר אחד שהנושא המרכזי שלו הוא אמי אוכלת מרק עוף לפני שאושפזה. השיר מתכתב באופן ישיר עם התצלומים עצמם. זהו שיר של מאבק נואש על החיים בצלו של המוות הדופק בדלת. כל החיים שלה היו מרק עוף.

אוכל היה בשבילה עניין קיומי. מרק העוף הוא חלק מזיכרון הילדות שלי. אמי שתקה, היא לא דיברה, היא הייתה סגורה בתוך עצמה, והמרק היה חלק מגופה ומנשמתה, כמו הלחם והיין שמייצגים את ישו.

השיר השני שמוצג הוא "קריסטינה ביער".

זהו שיר שעוסק בחובה לראות ראיה פיזית ומטאפיזית ובכאב הנלווה לראייה הזאת.

אתה חותם בשורה: "נגזר עלי לראות" –

אכן. הראייה היא גזרה. נותרת שאלת הקשר שבין הראייה לתודעה. כמו אור שהוא גם מאיר וגם מוחק. אנחנו חיים בתוך מציאות שחלק מהדברים נכפים בה עלינו. לפעמים באלימות ולפעמים מתוך בחירה. השאלה היא איך מתנהלים בתוך המצב הזה.

אתה חושב שאמנות היא מאבק?

בהחלט. צריך להתמודד כל הזמן עם הרעשים של החוץ והרעשים של הפנים. הציור של רמברנדט, שבו יעקב והמלאכים נאבקים זה בזה, הוא דוגמה טובה, הוא מתאר לדעתי מאבק של אוהבים. נלחמים מתוך הפחד להיות ומתוך הפחד של הפרידה. לא רק מאבק על הקיום, לא רק מאבק לניצחון, אלא גם מאבק של אהבה גדולה. הניצחון או ההפסד שותפים לשניהם. אין מנצחים או מפסידים במאבק הזה. המאבק הוא יותר ממאבק פיזי. האמנות היא כזו. היא מתקיימת מתוך עצמה ומתוך העולם, לא למען מטרה מוגדרת. היא משקפת, הולמת, מחבקת, מרגיעה ומטלטלת. אם יש נצחון באמנות זהו ניצחונה של הרוח.

מה תוכל לומר לאמנים צעירים?

"יצירות אמנות צריכות לגעת בנו לפני שאנחנו מפרשים אותן לפני שמכניסים אותן לתוך תבניות של ידע. האמנות צריכה להעשות מתוך תשוקה מתוך אחריות ובסבלנות רבה. היא טוטאלית, לא מתפשרת ולא מוותרת."

. התצלום נולד מתוך הראייה ומתוך העיוורון ומצליח להפתיע כל פעם מחדש. קראת את "זן ואמנות הקשת"?

זה הספר הראשון שנתת לי.

משלחים את החץ לא בשביל לקלוע למטרה.

מה המטרה?

אין מטרה. יש דרך.

ראה אור בעיתון 77, אוקטובר, 2012

מודעות פרסומת