בלילה ההוא נמטר מטר דקיק, כלל לא ליל סערה. על גדת אגם חיכתה נערה בעלטה, שערה כתום ובעיניה ערפל כהה של בדידות. היא באה לשם בכל לילה להתלכד עם רוח אהוב, ורוחו ממריאה מעל פני המים מפני שלא זכה לקבורה באדמה. בכל לילה רוחף הרוח בשערה ואין בכוחו להניח יד חמה בגופה. הוא מנשב באוזנה ושר לה הבטחה לגאולה. אולם באותו ליל מטר דקיק נעתר הגשם להשיב לו גוף, בעיניו טבועה תכלת מימית וידו שלוחה בהזמנה לריקוד. רוח קר שנשב מפיו הסיט מעל עיניה ערפל כהה של בדידות. היא קמה אליו וטמנה בידו את ידה, הניעה את ברכיה בתנועה מתונה. שוב לא הייתה יכולה להינתק ממגעו. והנער היפה לחש באוזנה ושר לה והנער היפה המשיך בריקודו. עד שקעו רגליהם במי האגם הצלול ולא נעו עוד ברכיה בתנועה מתונה. המים היו זכים כהבטחה לגאולה. מיד פסק הגשם ופני הנער היפה נִמְחוּ, גופו נהפך לאנפה אפורה, ישב על פני המים וצווח אל הלבנה. ומאז בכל לילה בו נמטר מטר דקיק, בוקע מן המצולה קול זעקתה, מניע את דגי הזהב בתנועה מתונה, דגי הזהב שהיו לילדיה, דגי הזהב שנולדו משערה ועל פני המים יושבת וצווחת אל הירח אנפה אפורה.

מודעות פרסומת