תגיות

,

                                                                                    לדויד מור

נָתַתָּ לִי אֶת הַצָּעִיף שֶׁלָּהּ שֶׁאֶזָּכֵר בַּחֲלוֹף

וְלֹא אֶשְׁכַּח שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה שֶׁאָהַבְתָּ.

מִדֵּי שָׁבוּעַ הֶרְאֵיתָ לִי אוֹתָהּ בַּתַּצְלוּם,

הִיא לוֹבֶשֶׁת בֶּגֶד יָם שָׁחֹר, נִשְׁעֶנֶת עַל גֶּזַע עֵץ

וְקֶרֶן זֹהַר מְלַטֶּפֶת פָּנֶיהָ. הִיא מְאֻשֶּׁרֶת.

מִמַּבָּטָהּ בָּרוּר שֶׁכָּבְשָׁה לְעַצְמָהּ עוֹלָם

שֶׁטּוֹב לָהּ וְחַיֶּיהָ עוֹמְדִים לִהְיוֹת מֻפְלָאִים.

הִיא נִשְּׂאָה לְצַיָּר, נוֹלְדוּ לָהֶם שְׁתֵּי יְלָדוֹת

וְהוּא נָתַן לָהּ אֶת הַצָּעִיף הַלָּבָן כְּשַׁמֶּנֶת

שֶׁאֶפְשָׁר לִפְרֹשׂ עַל הַכְּתֵפַיִם

לְהִתְעַטֵּף בְּלוּלָאוֹת עֲגֻלּוֹת.

יֵשׁ לוֹ רֵיחַ מְעֻפָּשׁ וְטוֹב, בֹּשֶׂם מָהוּל בַּחֲלוֹף.

אֲנִי כּוֹרֶכֶת אוֹתוֹ עַל כְּתֵפַי וְנִזְכֶּרֶת

שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתָהּ.

מודעות פרסומת