תגיות

, ,

לכל סופר צעיר יש סעיף בחוזה שקובע כי יקבל תמלוגים על יצירתו החל מן העותק האלף. ואיך יוכל סופר צעיר למכור מעל אלף עותקים אם ספרו משתתף במבצע של ארבעה ספרים במאה במשך חודשיים ולאחר מכן נעלם מן המדפים? נבוך ישאל את עצמו: על מה הייתה כל הטרחה? לעבוד על ספר במשך שנים וכבר הוא נעלם?

ספרי שירה וסיפורת נהפכו לנדירים בהוצאות הגדולות, כאשר הרומן הוא הז'אנר השולט. אך סיפורת ושירה חיוניות לכל יצירת ספרות. לעניות דעתי לא ניתן לכתוב רומן אם לא התנסה הסופר קודם כל בכתיבת שירים ולאחר מכן בכתיבת סיפורים קצרים. שליטה במוזיקה ובקצב היא תנאי ראשוני לכתיבת רומן ראוי.

פעם, ממש לא מזמן, הייתה זו הדרך היחידה של סופר להתפתחות יצירתו. ראשית כל התנסה בכתיבת שירה ולאחר מכן פרסם קובץ סיפורים. זו הייתה דרכם של מרבית מהסופרים הבכירים: שולמית הראבן, עמליה כהנא כרמון, יורם קניוק, אורלי קסטל בלום, עמוס עוז, אהרון אפלפלד, חיים באר, צרויה שלו, א.ב. יהושוע, דויד גרוסמן, רונית מטלון, יותם ראובני, יצחק לאור. כולם התנסו קודם כל בכתיבת סיפורים קצרים או בשירה ולעתים אף בשניהם. לצערי הרב שני הז'אנרים החשובים האלה הודרו מהזרם המרכזי, מפאת כשלי מחשבה קפיטליסטית ומפני האילוצים והכניעה הכפויה למרדף אחר רייטינג, כסף ורווחים, וכל זאת על חשבון האמנות. השוק הסתער והשתלט על המחשבה, בעוד ששירה וסיפורת הן אבני יסוד אמנותיים תרבותיים. האם יש צורך לומר עד כמה שגויה ומסוכנת העדפת הממון על פני נכסים רוחניים? הרי שכסף תמיד מוצא את כיליונו המהיר ואילו שיר הוא נצחי.

המחשבה הקפיטליסטית, כלומר הרייטינג וההצלחה הנמדדת על פי רווחים בלבד, כיצור ברברי וחייתי המתנגד ליופי ולערכים האנושיים, דורסת את נכסי הרוח ואת ערכי האמנות.

במהלך שבוע הספר, פתחתי לראשונה את הספר החדש "אנשים מעדיפים לטבוע בים", מאת הסופר ליאור דיין, והוכיתי בתדהמה לגלות שזה בעצם ספר סיפורים ולא רומן. ההפתעה השנייה שהכתה בי, וכנראה שהחמורה יותר, היא האופן האוטומטי שבו הנחתי שלפניי מונח רומן, הלא רק רומנים מתקבלים היום בהוצאות הגדולות, כמענה לדרישת הלקוחות לקבל הכל בחתיכה אחת ולא בפרוסות, כמו באו אל הקצב ולא אל חנות הספרים. כך בדיוק דיברה אליי פעם לקוחה, כאשר עבדתי בחנות הספרים וביקשתי לסייע לה בבחירת ספר: "אני רוצה הכל בחתיכה אחת."

לצערי נאלצות ההוצאות להיכנע לדרישת הלקוחות ולהציע להם מה שהם רוצים, במקום להעניק להם את מה שטוב להם. אני מבינה את אילוצי ההשרדות של הוצאות הספרים אשר קורסות תחת נטל המבצעים ומצטערת מאוד על ניצול מלאכתן.

זעקת הסופרים חייבת להשמע.

ואולי הספרות, כפרח עדין ומשיב נפש, זקוקה לחוק שיגן עליה?

מודעות פרסומת