הסופרת אלכסנדרה טוליפ נתקפה בעוויתות השראה. רעיונות עלו ונכנסו בה כרוחות רפאים, מעירים ניצוצות של מחשבות מקוריות בלי הפוגה. אך היא כמעט ולא זכתה להפוגה ממרוץ החיים ואפילו לא טרחה להצפין פנקס ועט במעילהּ. הרעיונות עלו ויצאו מתוכה כרוחות פרצים, והיא לא כתבה את הרעיונות וברגע שהתפנתה לכתיבה היה עליה להמציא ולהניח לתסכוליה להיהפך למשפטים.

האם התסכול מסוגל להצמיח כנפיים? היא שאלה את עצמה.

מבוך החיים לכד את מחשבתה המתבוננת כמו לוע לביאה בגודל שמים.

העיניים הרושמות את המראות והמילים המדוברות הושתקו מפאת תשישות קיומית.

למען הכתיבה יש להותיר אויר בריאות, להתבונן ממרחק על החיים. היא שמעה את זה לא פעם מפי סופרים וכותבים, קראה על כך אצל טולסטוי. אבל כעת היא חשה את החיים נצרבים בבשרה. המרחק נעלם והחיים התקרבו, היא מצאה עצמה בתוכם מתרוצצת מפינה לפינה. עכברוש במרוץ אחר הסדר והניקיון, עמידה בזמנים, מחוגי השעון היו לכלא רשמי.

המרחק היה חיוני. המרחק להקשיב ולשמוע ולזהות את המילים והשיחות שראויות לשעתוק.

בעיקר הטלפון הכתיב את קצב נשימתה והפריע לכתיבה. או שבעלה תחב את איברו לפיה ובעל אותה מעל לשולחן הכתיבה בעודה כותבת שורות שנתפסו במחשב התקוע ולא הראו סימן ממשי על פני המסך הלבן.

היא הפעילה את המחשב בזמן שבעלה בעל אותה מאחור. חשבה לעצמה איך תכתוב את כל זה ברגע שהוא יגמור. אבל הוא לא גמר. והיא לא כתבה על זה. היא מצצה את איברו וחשבה לעצמה שעכשיו היא חייבת לזכור את טעמו. וניסתה לעמוד על מלאכת תיאור הטעם והמרקם אבל לא הצליחה לדלות מנבכי כישרונה את המילים המדויקות.

היא הייתה רחוקה מהכתיבה. היא התרחקה ממה שהכתיבה דורשת בכדי שיהיו המילים זורחות. היא התעייפה. גם התמימות לא נכחה עוד בחדר. הדמויות לא לבשו תנועה חיה. נסיון החיים עייף אותה כל כך והיא איבדה משמעת ומשמעות. הכתיבה זקוקה לחלומות גדולים. לכוח ותאווה בכדי לפרוץ את גבולות הקושי והייאוש שעומדים כגדר בין כוחה להתגשמות החלום על כתיבה.

(השירה נאהבת על ידי בעלי התשוקה שעשויים לבצע את מה שהם משתוקקים לו. אלה שהולכים בעיקר אחרי תאוותם המינית ואין בידם למשול בה. אך לא אלה ההפכפכים בתשוקותיהם שממהרים לבוא לידי שובע, אלא אלה שתשוקתם אינה מצטננת חיש. אלה שברצונם לכתוב ויש בהם להיטות, אך גם התמדה, כרעבונו וצמאונו של חולה חסר מרפא.)

בלילה היא יודעת שתוכל לכתוב הכל. אור התנור כתום וצינה חודרת פנימה לחדר הקטן מבעד לתריסים. היא גונבת מילים ומחביאה אותן בתוך המחשב. השנאה העצמית מובילה לאהבה. זה הזמן הטוב ביותר לשחק. להתחבא מפני כל הנמרים הישנים. ראיית הלילה שלה מובילה אותה אל החדר להסתגר בעלטה חמימה.  במיטה המילים היו חובטות בראשה, גוררות אותה בקור המסדרון אל החדר.  היא יודעת שכאשר תגיע למחשב הן יעלמו. מכונת הכתיבה דוממת.

שארית תה קר בקנקן מעידה על כך שתם היום. יום ארוך כשבוע לפחות. איך אפשר להמלט מהרעש?

אי אפשר לכתוב בתוך הרעש. בשביל להכנס אל ממלכת הכתיבה מחוייבת דממה. הליכה מהירה אל החדר ברגליים יחפות וכתפיים רועדות. רגשות האשמה מודחקים היטב בכיסים.

עכשיו הכל יכול להתרחש. זה הזמן לשכוח הכל ולהמציא עולם אחר. השקט הזה הוא הכרחי.  הדממה נוקשת על המקלדת. בואי דממה הראי לי מה את מסוגלת לעשות. ימים ארוכים את נדחקת אל הלילות המבוזבזים בשינה, בצריבת חלומות נגוזים. כעת השקט מוכיח את קיום האפשרות להמציא ממלכה ולפסוע פסיעה אחת ואז להכנס אליה, להכנס אליה ולחיות.

הממלכה הזו היא מלאכה. מלאכת היצירה היא מלאכת יצירת הממלכה. הממלכה דורשת זיעה. אם תבני את הממלכה תהיי מלכה ותפסעי פנימה, תסגרי את הדלת ותעלמי. הלילה הוא הזמן המתאים ביותר למלאכת הממלכה. אין זמן מתאים יותר ליצירת אמנות של זמן. הטירוף נוטף קוצר מנוחה להגיע אל ממלכת הכתיבה. אלכסנדרה מצמיחה אוזני עטלף, כנפיים שחורות ועיוורון לכל מה שאינו קשור במלאכת יצירת הממלכה. היא נכנסת על קצה כנפיה אל החדר ונתלית ברגליה על התיקרה. היא עוטפת את גופה בכנפיים השחורות ומתפללת למצוא את המילים שבוראות את הממלכה. הממלכה חייבת להיות עשויה ממלאכה נוקשה וקשה. שלא יהיו הקירות קלים לניפוץ, שיעמדו היטב ברוחות השיעמום והחרדה, בכל צווחות הציפורים הצועקות להפסיק את המלאכה מפאת חוסר ביופי נעלה או בחידוש.

מודעות פרסומת