לילה אחד הוא לא חזר הביתה. שכבתי וחיכיתי לו במיטה, מרססת את רגליי באל טוש וקוראת במילון אבן שושן. האות מ' נפתחה בידיי. משפחה – 1. בית אב, שם כולל להורים ולבניהם לנכדיהם וכו' בהקף רחב יותר – גם לקרוביהם. 2. עם, גוי, לאום. 3. קבוצה של בעלי חיים וצמחים שלכולם סימני קירבה זה לזה. הוא לא שב הביתה. זה לא אופייני לו, טיפוס משפחתי כמוהו, איש נאמן והגון. זה לא אופייני. הוא לא עושה דברים כאלה. משהו קרה. כן. משהו נורא. החיים משתנים בשנייה. טרקתי את המילון וזבוב ענק התרסק ישר על הערך: התמוגג. בהשאלה: התרגש מאוד. למרגלות כנפיו הערך מוג: נמס, רך. בהשאלה: עלוב, מדוכא. רסיסי איבריו נמצאו על הערך: מובן מאליו. בעמוד 902, בלא הסבר נוסף. גופת הזבוב השחורה נגזרה לגזרים.

מתחת לחלוני חתול החל מיילל יללות עיקשות, ללא מרווחי נשימה אויי …אהוייי….אההווו… אני קמה מן המיטה ויורדת אל עבר היללות. עיניים מביטות בי מן החלל השחור שבין גלגל המכונית לפגוש. חתלתול קטנטן ושחור. רצתי לחנות וקניתי לו קופסת טונה, מסרתי עצמי בידי היצור הזעיר והקדשתי לו את זמני ומרציּ. קניתי גם ארטיק ולחם לעצמי כי חם היום, בריצה פניתי לחנות, במהירות, אך החתלתול עבר למכונית אחרת והמשיך ליילל ופרוותו השחורה נותרה באפלה.

הרמתי את עיניי אל הרקיע האפל וראיתי מעליי  איש מקריח עם כרס ועל עיניו משקפיים עבים.

"אני יכול לשאול אותך שאלה מוזרה?" הוא פנה אליי "יכול להיות שלפני שמונה שנים תפסת טרמפים לראש פינה?"

"כן," הנהנתי בראשי.

"יכול להיות שהייתה לך גיטרה?"

"כן."

"אני זה שלקח אותך לשם. אני יכול לעמוד לידך רגע?"

"לא. אני מחכה למישהו."

"טוב, אני לא אפריע לך."

"חכה רגע, היה לך אז שיער ארוך? היית רוקיסט נכון?"

"כן, בדיוק חזרתי מחו"ל."

"זה לא יאומן. איך זכרת אותי?"

"לפי העיניים"

"לא יאומן"

"אני נסעתי לחברים שלי ברמת הגולן. אחרי יומיים חזרתי ואת לא היית שם יותר."

כמה הזדקנת, רציתי לומר לו אך שתקתי.

"הפרעתי לך?"

"כן"

"אני מצטער."

"לא נורא" אמרתי וחשבתי על מה שעשו לו השנים, גזמו את שערו, זה היה רק זמן ומקום של חופש וחיפושים.

"האם מצאת את מה שחיפשת?" הוא שאל.

"לא" השבתי.

"אתה זוכר איך שערי היה אז גזוז?" שאלתי אותו. "לא היה לי בית אבל הייתה לי גיטרה שקניתי בירושלים. היא עלתה לי מאה שקלים ולא ידעתי לנגן אבל חשבתי שאם תהיה לי גיטרה, יהיה לי מקום, יהיה לי ניגון, אולי גם פרנסה, אלמד לנגן ואשכח. אני זוכרת שעזבתי אותך שם. לא רצית לעזוב אותי אבל אני רציתי שתלך. שכבתי על אבן מתחת לעץ התות, אתה ישבת לידי, מעבר לגדר עמד בית ישן, חלונותיו היו פתוחים, מן החדרים בקעה מוזיקה. מישהו ניגן על פסנתר."

"לך עכשיו, אני נשארת פה, אתה יכול ללכת," אמרתי לך אז.

"את בטוחה? אני לא רוצה להשאיר אותך פה לבדך. אני אחזור בעוד יומיים ואחפש אותך." אמרת לי.

"לא. אל תחזור. אני אסתדר." ביקשתי.

"אבל לאן תלכי?" שאלת.

"אני לא יודעת. אני אשאר פה. אתה יכול ללכת עכשיו."

"אבל מה יהיה איתך?"

"אני אסתדר."

"אני הולך."

"תודה."

"להתראות."

"לך, אני אהיה בסדר."

הוא הלך והחתול המשיך ליילל מתוך אפלת הגלגלים.

מודעות פרסומת