על עטיפת "בא בימים" מופיע צילום של המחבר, יורם קניוק, המטפס- נתמך במקל הליכה- אל ראש גבעה; רגליו יחפות, בדרך מתחתיו מפוזרים פרטי לבוש שהסיר – מעיל, נעליים וכובע-  ומעליו שמיים קודרים. גבו של קניוק מופנה אל הקוראים. עוד רגע והשביל מסתיים. התמונה משדרת תחושה של משהו הקרב לקצו, ובכך לוכדת את תמצית הרומן שכל כולו עיסוק קדחתני במוות, ולכן גם בחיים.

קניוק הוא אחד הסופרים הותיקים והמוערכים בישראל כיום. קריירת הכתיבה העשירה וארוכת השנים שלו נעה בין תקופות מגוונות, ובוחנת דמויות ומצבי חיים שונים: מנערי פלמ"ח, אל פצועים בימי המצור על ירושלים, אל ניצולי שואה חולי נפש, או צעירים יצריים בניו-יורק התוססת של שנות ה- 50; "בא בימים" בוחן את הקיום מנקודת מבט נוגה ומפוכחת של אדם זקן וחכם, שמעגל חייו עומד בפני סיום, והוא מתבונן לאחור ורואה את החיים כמעט במלואם.

"אני צייר זקן בא בימים, מצייר מתים למי שרוצה אותם, אך מבין שגם המזמין ימות, מבין שכולם ימותו עם התמונות שלי או בלי התמונות שלי, עד עתה אף אחד לא חזר וככל הנראה גם לא יחזור."

במשפטים מדודים של אמת פשוטה וחותכת המזכירה את הפילוסופיה של קהלת, הפועמים זה בעקבות זה באותו קצב ג'אז מוכר המאפיין את סגנונו של קניוק, מספר אורלוב, צייר זקן, המתפרנס מציור דיוקנאות מתים, את תובנותיו בנוגע לחיים ולאומנות. אלא שמה שמתחיל כמסה על תולדות האמנות מקבל עד מהרה תפנית אבסורדית, כשאורלוב מתבקש לצייר את גופתו של מיליונר תימהוני, אספן אמנות, אשר במשך שנים העריץ את עבודותיו בסתר. הקשר המורבידי שמתפתח תוך כדי רישומים, מריחות וערבובי צבעים, בין הצייר, הגווייה המדגמנת ואשת המנוח הופך את הרומן לקומדיה שחורה, ואלגוריה ערמומית.

סיפור חייו של אורלוב הזקן, הנשזר בהגיגיו אודות האמנות החזותית, החיים והמוות, מצייר סיפור יהודי ישראלי מינורי ומסקרן, המעלה בין היתר נושאים כמו "קשרי הדם" הסבוכים של המדינה עם הנאצים והערבים, או הדימוי העצמי המדורדר, הנידון לעליבות, של כל מי שפועל וחושב מחוץ לעמדה הצברית ההרואית. וזו העמדה שממנה תמיד השקיף קניוק ביצירתו.

תובנתו המהותית של אורלוב על מלאכת הציור היא שכדי לצייר נכון יש להבין את החיים. החיים מתגלים ברגעים נדירים, רגעים של כמעט. וכזהו, בסופו של דבר, הרומן הקצר הזה, שכמו אומר הכל, בלי לומר כמעט דבר.

יורם קניוק, בא בימים, ידיעות ספרים, 102 עמ'.

מודעות פרסומת