בימים שלא היה לה אף אחד הוא היה בא אליה. והיא הייתה מופרעת ומשוגעת ממריחואנה וסמים פסיכיאטריים. הוא הבין את השיגעון שלה והעריץ אותו. אולי אפילו העריך אותו מאוד. הוא אהב אותה ואת הפגמים שלה. אם היא לא הייתה פגומה הוא לא היה אוהב אותה. הוא אוהב רק נשים פגומות. לא מושלמות.

רק לצד פגמים הוא מרגיש בנוח. מראה מושלמת מעירה אצלו שנאה עצמית. כך גם נרקיס השתקף בנהר ולא בראי. השנאה העצמית רודפת אותו תמיד והוא חייב יצירה גדולה שתפצה אותו על השנאה. משהו גרנדיוזי שיפצה על התעוב העצמי.

הוא כתב שירים. הוא העתיק שירים ממשוררים גדולים. וטען שהם שלו. הוא לא הרשה לעצמו להסתכן בכתיבה כושלת. הוא היה חייב פיצוי גדול על ילדותו ונטישתו בידי אימו. וזו המראה שהיא נתנה לו. פגומה באותו חתך ושבר.

היא אף פעם לא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. אולי אפילו להפך. אולי אפילו רמזה לו שלהפך. והוא לא ויתר ועמד על כך שיהיה האיש שמבקר אותה בחדרה, מתבונן בה שקועה בהשפעת הכדורים המרדימים שהיא נוטלת שלא להרגיש חרדה.

היא ממלאת אמבטיה רותחת וזה המגע העיקרי שידעה. מגע מים רותחים באגן אמבטיה גדול במיוחד. היא הייתה צוללת למים וזה היה הדבר היחיד שעשתה כשלא ניסתה לכתוב רומן או שירים. בעליית הגג שלה היא החביאה כתבי יד שביקשה לשכוח. פעם אחת הוא הציץ באחד מהם ואמר לה זה טוב. הוא הצביע על השורה ואמר זה טוב. והיא לקחה את השורה והמשיכה לכתוב.

היה לו מבט שועלי שהיא לא הצליחה לחמוק ממנו. מבט שועלי שלא הצליחה להסתיר מתודעתה. הוא רצה בקרבתה גם כשרחקה ואולי בגלל שרחקה. היא אמרה שהוא נראה לה איש ערמומי. אולי בגלל המבט שהיה מניח עליה בכל רגע שחלפה לידו. המבט והעיניים הנפערות, השתיקה שעמד לידה והיא שותקת שקועה במבוכה. המבט והשקט שאפף אותו כשעמד לידה על הגג בתל אביב והם הביטו אל הרחוב הדומם.

היא לא ידעה איך להחביא את העובדה שהיא יודעת שהוא רוצה בה. וזה דחה אותה. המשיכה שלו אליה והידיעה הברורה שהוא רוצה.

היא נתנה לו ראי של משוגעת יפה ואבודה. פגועה ופגומה כמעט כמוהו. השבר הונח במדויק על מקום הצלקת.

היו לו תחתונים שחורים, שיער ארוך אסוף בגומייה, זקן שחור וסבוך, קעקוע של צלב על כתפו הימנית וגוף רזה ונחשק. הוא דיבר תמיד בלחש. הוא התבונן וראה וזיהה אותה. הוא הביע כלפיה חמלה ואהבה מעורבת בתשוקה וילדותיות.  כששכבו הוא היה צוחק ומפסיק ברגע השיא שלה. ילד שמצא בובה ורעיון על רומנטיקה. כותב לה שירים וסופג את הריח שלה לתוך בקבוקים שקופים אותם הוא מניח בארונות נפשו. אחרי שהוא יוצא מהבית שלה יחד עם שלל בקבוקי הבירה שהוא חייב להסתיר בפח או במכונית כדי שאמא שלה לא תדע שהם שתו אלכוהול. בטח לא עם כל הכדורים שהיא לוקחת ועוד עם גבר ארוך שיער בחדר שלה. אז מה אם היא כבר בת עשרים ושבע. גם את החדר שלה אסור היה לה לעצב או לתלות תמונה שהיא בחרה. סימן לכך שזה מקומה.

זה לא היה מקומה. זו הייתה תחנת מעבר. עד שיימצא לה מישהו רציני שייקח אותה, שיאסוף את כל חלקיה ויחבר אותם. במקום אחר. בבית אחר. זה לא היה הבית שלה. זו לא המיטה שלה. אז מה אם זה הבית של אמא שלה? כבר אין מוחלטות כזו בעולם. מי אמר שילדה חייבת לחיות עם אמא שלה? הטבע אמר. אבל התרבות מזמנת רעיונות אחרים על אהבה. ואמא שלה התאהבה בגבר בדיוק כמו בסרטים, לא כמו שבטבע אלא כמו שיש ברעיונות על אהבה.

והיא ריחמה עליה כשהתמוטטו עצביה ואספה אותה אליה עד שתמצא איש. כי היא אישה. צריך להתחשב בכל הנתונים העובדתיים. גיל עשרים ושבע זה לא גיל לילדים, גם לא לכאלה שלא הייתה להם אמא כשהיו ילדים.

אמא אמא אמא, איזו זעקה חסרת מענה.

קדימה, לצאת מהבור, לצאת מהמיטה האדומה. לבלוע כדורים, להחלים, השיגעון חוסם את הדרך אל השידוך.

ואז הוא היה בא בהיחבא, בלילה, או בשבתות או כשיצאה האם לטיולים. הוא היה בא בחושך, תמיד בחושך.

מודעות פרסומת