אהבנו להתעלל באהבתנו, לדחוף אותה מצד לצד, לטלטל אותה, לסובב לה את הגב, לראותה סובלת מחוסר יחס, מכעס, מאלם, שתוקה עד ליבה הנחנק. אהבנו לייסר את אהבתנו, לבחון את גבולות נשימתה מתחת למים. ארבע כפות ידיים סביב גרונה, חיכינו לשיעוליה, להתפכחותה, לעיניה האדומות מבדידות. עד אשר יפקע הצחוק משברונה ונשוב להיות ביחד. מתעלמים מדמה הניגר מתחת למיטה, מכל שביקשה לומר.

גיהצנו חולצות ושתקנו. בצענו אבוקדו ושתקנו. אכלנו לחם ושתקנו. נסענו במכונית ושתקנו. צפינו בטלויזיה ושתקנו. צרחנו ושתקנו. התווכחנו ושתקנו. ישנו באותה מיטה ושתקנו. עשינו אהבה ודיברנו עם הנשגב. זה היה בעיקר בלילה עם שקי צחוק גדושים באושר.

אהבנו את ביתנו, גדשנו את הרהיטים בחיבה, בכל שבוע ערכנו קניות נפרדות ושבנו עם שלל זהה, שני בקבוקים לניקוי כלים, שתי חבילות לשקיות זבל, שתי גבינות לבנות, שתי כיכרות לחם. השתיקה הכפילה את השלל.

השאיפה למצויינות הערימה כשלונות. הכוונות הטובות הובילו לבורות. הנתינה הותירה בחוסר כל. ויותר מן הנתינה התמסרנו למלנכוליה. אכזריים ונמשכים לרגעי האופל. הוא חקר את הבלוז ואני את הדכאון. רגעי השתיקה היו הארוכים מכולם. רדפנו אחרי הזמן, שותקים כמו תקליט שהגיע לסופו והמחט אינה מתרוממת. בכל לילה שכבה בינינו אשתו הראשונה, צמרירית ונאמנה, פורשת זנב ומגרגרת על חזהו. בכל לילה היא קיבלה את אהבתו ואני את השתיקה. היא האזינה לנשימותיו גם כשקרא בספר. אני יצאתי לרכב על האופניים וליילל על במות שירה.

לפעמים לא התנשקנו בעת פרידה, זו הייתה בשורת הקרב המתקרב, השיגרה סומנה בנשיקות יבשות. ברגעי הלילה גאו נביעות האהבה, בבוקר התקבצו המפלצות לפזר צינה בחדרים.

הייתה לנו אחריות יצירתית, הורית, אזרחית, כלכלית, מקצועית, חברתית, ולא יצאנו מן הבית. נעלמנו לעולם מגובה הספה, המיטה, הרצפה, החלון. נמלטנו ממבטים, כתבנו וקראנו ספרים, היינו הורים מילוליים, צעקנו וקראנו, האזנו לתקליטים, פרשנו שטיח אדום בסלון והאכלנו חתולים מן הרחוב.

היינו אח ואחות, מובנים מאליהם כמו ארבע קירות שאוחזים תיקרה, נאבקים על רוח, זמן בהיה, כתיבה. שלושת אלפים ושש מאות מטבעות של שקט נפשי. איך הדם נהפך לשטרות, איך לא הצלחתי לעזור לך לדמם ולא ריככתי את שכר הפגיעה. הייתי אחותך הרעה. זו שגופה טעים אך אסור במגע. מניחה לגעת עד קו השמלה ומתחת לה רק אם אמרת מילה טובה.

"רק מילים טובות מעירות את האהבה. יום אחד תאמר לי מילים טובות ואז אשוב לאהוב אותך." אמרתי וטרקתי את הדלת. נותרת על הספה עטוף ברעל ירוק, מרופד באיבה.

לאט לאט התאהבנו בחיים, במעלה הרי המחשבה המתגשמת על אמנות, החלטנו שטוב לחיות. העבודה מביאה לחם, היצירה אינה עקרה מפירות. על האופניים העמסנו נחת, ורוח סתוית בידרה את השתיקה.

בכל פינה נטענו מכונת כתיבה, שולחן עם ניירות, מחשב, עפרונות צבעוניים, אחריות ליצירה. בכל פינה הטמנו הבטחה לעבודה. מה שזרם בדמנו הייתה אמנות. לא הרפנו מן המחשבה על הגשמה. לא הרפינו גם כאשר נמלא כל העץ אהבה ושתלנו עצים נוספים ויער צמח ובו ילדה.

מודעות פרסומת