עמנואלה עמיחי, יוצרת בתחום התאטרון והוידאו, אמא של אביגיל ובתו של המשורר יהודה עמיחי. בימים אלה ביימה את ההצגה "העצב של השכן עמוק יותר", שמופיעה ברחבי העולם ומשתתפת בפסטיבלים , ואפילו זכתה בפרס השחקנים הטובים בפסטיבל ואליס שבפולין. כיום עולה הצגתה בתאטרון תמונע שבתל אביב. זו הצגת תאטרון חזותי אשר מביאה אל הקהל תמונות משנות החמישים. מופע נוסטלגי ומקברי החושף את האופל שבחוויה הנשית בשטחי המטבח, מקום משכנה של האישה בשנות החמישים, האישה המחייכת שמטבלת את העוף ושערה מסודר למשעי, ששמלתה מגוהצת וחיוכה אינו מסגיר את ייאושה או סבלה. זהו מחזה ללא מילים, ארבע נשים במטבח וגבר אחד שנכנס לחלל ויוצא ממנו. בתחילת ההצגה בוחשת אחת מהנשים בקערה גדולה,ממלאה אותה בנוזל אדום כדם וכעבור רגע שופכת הכל על הריצפה הלבנה והבוהקת. ברגע שאחריו נכנסת לחלל אישה אחרת ורוקדת בתוך הדם. הדמות השלישית היא דמות האישה כאובייקט יפה ואטרקטיבי על עקבים גבוהים ומכנס צמוד, על צווארה שרשראות פנינים, מבטה קפוא וסיגריה ארוכה בפיה. היא רוכנת מעל העוף ומטבלת אותו במלח, נראית כמו פרסומת מהלכת, אחר יושבת אל השולחן ודופקת בו את מצחה  אינספור פעמים. האישה הרביעית חסרת פנים, על ראשה דלי לשטיפת הרצפה. כך מתחילה ההצגה, בשבירת המיתוס של האישה הפורחת בין כתלי המטבח, האישה המאושרת שבעצם כלואה בין כתלי הבית בעוד בתוכה בוערת רקדנית מפוארת המבקשת פתח להניף את זרועותיה ולהתמסר למחול ה"בולרו" של רוול. באופן מופתי מציגה עמיחי את הסדק העמוק שבנפש הממלאות את תפקיד מלאך הבית. האביזרים, התאורה והתפאורה מצומצמים, אך הדמיון רב והאמירה חזקה ובועטת. כל כך הרבה נאמר, ואף לא מילה אחת נשמעת. אין כמעט מילים בהצגה, מלבד לרגעים שבהם נשמע קולן של מרילין מונרו או של לוסי בויל והשחקנים ממלאים את תפקידי הקולות הנשמעים. אך הם אינם אומרים דבר משל עצמם. ניפוץ מיתוס האישה המאושרת, המחייכת, עקרת הבית המושלמת, מוצא את מותו בטבח במטבח. הטבח הוא של הנשים שמכלות את ימיהן בהתכחשות לרצונותיהן ובהתמסרות לצרכי הבית והמבט הגברי. כאשר מנגד עומד המיתוס של מרילין מונרו, אישה יפה שפעם השתתפה בסרט ואמרה רק מילת התפעלות אחת "אווו..", האישה המפורסמת,  המשוחררת והעשירה כביכול, אשר זוהרה הסתיים בהתאבדות. כל הדמויות הללו מבוססות יחד בשלולית הדם הענקית אשר בקידמת הבמה.

העצב 3

למה בחרת בשם הזה להצגה?

בגלל המשפט "העשב של השכן תמיד ירוק יותר", שמעתי את זה באיזו פרסומת ואז חשבתי שזה לא העשב, זה העצב. הנגטיב של המשפט הזה זה העצב של השכן עמוק יותר. כל ההצגה מבוססת באיזה אופן על הדימוי ועל הנגטיב שלו, האור והחושך, הזוהר והאופל, זה כל הזמן על הציר של שני העולמות האלה.

ההצגה עוסקת בשנות החמישים אבל מאוד רלוונטית גם לעכשיו כאילו שום דבר לא השתנה.

המעטפת של ההצגה היא שנות החמישים ,זה היה המקור ,העולם שממנו הכל נולד, זה העולם הזה. לא ברור לי בדיוק למה בחרתי בשנות החמישים, בדיעבד אני יכולה לתת לזה פרשנויות, אני לא יודעת בדיוק למה, אבל יש שם משהו שמשך אותי, כנראה שגם בדימוי הזה של נשיות, של משפחה, של הגדרות מאוד ברורות של ג'נדר ותפקידים. משהו היה ברור שזה העולם. ממש נמשכתי לעולם הזה.

כל כך הרבה דברים נאמרים בהצגה הזו אבל בעצם שום מילה לא נאמרת מפי השחקנים. למה בחרת בשתיקה?

העולם הפיזי טבעי לי כעולם ביטוי, זו יותר השפה שלי, הפיזיות, זה מה שנוח לי להתבטא בו. גם טקסטים מעניינים אותי, בגלל זה יש שם שילוב. השחקנים לא מדברים בקולם אבל יש טקסט שנאמר.יש הרבה התייחסות למדיום של טלויזיה במופע, והמופע בצורתו גם מזכיר צפייה בפריים טלויזיוני או קולנועי. הטקסטים עצמם לא נאמרים על ידי השחקנים בקולם אבל הם מחיים אותם על הבמה, והשילוב הזה של אדם חי על במה עם קול מוקלט יצר משהו שמשך אותי, משהו בתחושה של מין עולם שהוא חי ומת, ונראה לי שההצגה עוסקת בעולם הזה, עולם חי ומת של המשמעויות שלו.בשלב הזה בחיי הרבה יותר קל לי לעבוד עם הגוף. גם לזה יש את המורכבות שלו.

איך נוצר האנסמבל של השחקנים?

עשיתי אודישנים. זה מאוד לא אופייני לעולם הפרינג'. בדרך כלל עובדים עם קבוצות או עם אנשים שמכירים, שלמדו יחד. יש מחויבות מאוד גדולה בפרינג', כי יוצאים למסע לא נודע שאין בו הבטחה. זה לא כמו בתאטרון רפרטוארי שמזמינים ממך הצגה. כאן יש הימור גדול יותר. ובעצם השחקנים נכנסים למסע יחד, בדרך כלל עובדים עם אנשים שמכירים, אבל בהצגה הזו אף פעם לא עבדנו יחד והתחלנו מנקודת אפס. בהתחלה, החצי שעה הראשונה הייתה כתובה מראש, ממש ראיתי את הפעולות. לכן השחקנים שחיפשתי היו כאלה שיכילו לא רק את העבודה אלא שגם יגרו את הפיתוח שלה, שעצם מהותם יכולה להוסיף לדמות מהתוכן שלהם. וגם ליהוקית היה חשוב לי המראה המסויים, חיפשתי נשים עם מראה מסויים, הן מאוד שונות אחת מהשניה. לדוגמא, השחקן שמופיע בהצגה, מהרגע שהראשון שראיתי אותו ידעתי שזה הוא. הוא עשה את הטייק אוף מ"אייי לב לוסי" ומהשניה שהוא עשה את זה ידעתי שזה הוא. בעצם עם כל אחת מהשחקניות זה היה ככה כמו התאהבויות כאלה כשמרגיש שמשהו שם מתחבר נכון גם ברמה הבין אישית. בעיקר ברמה של העבודה עצמה.

העצב 1

מה הביא אותך לעסוק בנושא הזה של נשיות?

נשים ונשיות מעניינות אותי באופן כללי.כמו גם בני אדם במצבים שונים ,אני חושבת שאלו החומרים שמהם אני עובדת. . החלל הזה התחיל ממטבח, ראיתי שזה חלל של מטבח ואז בתוכו הייתה התנהלות של האנשים האלה. לא הייתה לי אמירה לפני, פשוט ההתנהלות של הנשים האלה בתוך חלל המטבח הזה עניינה אותי, בסופו של דבר יצא שבאמת יש ארבע נשים וגבר. אבל היחסים עם נשים בפני עצמן ויחסים של גברים עם גברים, אלה החומרים של האנושות וזה מה שמעניין אותי. אני לא יצרתי עבודה שחורטת על דגלה פמיניזם. העבודה פתוחה להרבה פרשנויות, אני אוהבת עבודות שיש בהן כמה רבדים של פרשנות.

מה עשית לפני ההצגה הזו? 

זו בעצם ההצגה הראשונה שלי שכולה על טהרת הבמה. לפני כן הייתה לי הצגה שכולה היה סולו שלי שהייתה מבוססת על שיריו של אבא שלי, למופע קראתי "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול".  זו הייתה כוריאורגרפיה שלי ואני גם הופעתי. ההצגה הייתה ביטוי תנועתי לחוויה שלי מהשירים שלו וגם באיזה שהוא אופן לפרידה שהייתה לי ממנו, הופעתי איתה כשלוש או ארבע שנים לאחר שנפטר, והיו שם כמה רבדים שהזינו את תהליך היצירה. הופעתי עם זה שלוש פעמים והפסקתי. היה שם משהו חשוף נורא לטעמי רק בדיעבד הבנתי כמה שזה חשוף רגשית, בהרבה רבדים, הרגשתי שזה היה נכון ושזה ענה על איזה שהוא צורך לבטא את הכאב הזה. וזהו. זה לא מופע כזה שרצים איתו. גם רגשית זה היה מורכב.

בעצם רפאת את עצב הפרידה בעזרת הריקוד.

באיזה שהוא אופן יש בזה גם אלמנט כזה.בהמשך התחלתי ליצור בתחום הוידאו. יצרתי וידאו דנס ובדקתי את השילוב שבין קולנוע, תנועה ושפה. גם ההצגה הזו התחילה בעצם כרעיון לוידאו ואז כשהתחלתי את תהליך החזרות פתאום גיליתי שמשהו בפריים המאור מוקפד הזה, כשהוא חי על הבמה, יוצר משהו מעניין. זה קצת כמו לראות אולפן טלויזיה בעבודה או סצינה מצטלמת של סרט, כשהפריים של הוידאו נשאר. הפריים של הוידאו עבד גם כשהכוריאוגרפיה חיה על הבמה. להצגה הזו יש פרספקטיבה טובה כשקצת מרוחקים ממנה, כשרואים הכל כמו מאולפן טלוויזיה. בהתחלה היינו מכסים את הקהל שישב מקדימה עם ניילונים, כי זה היה משפריץ. ואז זה התפתח לעבודה בימתית וזה נשאר ככה.

הופענו בתאטרון קליפה בגירסה מקוצרת ואחר כך הוזמנו להופיע בפסטיבל עכו ב2011, כך  התרחבה העבודה וזכתה בפרס  לעיצוב התנועה ועיצוב התלבושות. רוב הבגדים בהצגה הם וינטג'. רובם מקוריים משנות החמישים. הן מאוד משקיעות, חלק מהתלבושות הן תפרו בעצמן וחלק הוזמנו מברלין או שנרכשו בחנויות יד שניה בארץ.

העצב 2

ההצגה שלך אומרת כל כך הרבה דברים אבל רק בדימויים.

דימויים זה עולם שמגרה אותי מאוד ואני מרגישה שהוא יכול להיות מדוייק גם בלי צורך לתמלל אותו ואולי דווקא בגלל שאין בו מילים הוא מחזק את התחושה. קצת כמו שירה שהיא למעשה יצירת דימויים באמצעות מילים. במקרה של ההצגה הזו הדימוי הוא המרכז והוא השפה. יש בזה משהו מאוד משחרר. זה קשור הרבה לתנועה ולתמונה. לתנועה בחלל להתנהלות של תנועה באיזה חלל. כרגע ההצגה גם מסתובבת בעולם.

איזו חויה זו להסתובב בעולם עם ההצגה?

אני נורא אוהבת לנסוע ואני אוהבת לראות את הדינמיקה שנוצרת בכל מקום כי יש משהו שבניגוד לשפה, ששם תהליך התרגום תמיד מרחיק קצת מהמקור שלה, יש משהו בפיזי שהוא קונקרטי והוא אוניברסלי. מעניין לראות שכשהופענו בגרמניה, ההומור דיבר אל הקהל באופן מוחלט, כי יש משהו מאקברי ואפל בעבודה. יכול להיות שזה בגלל שיש לי שורשים ייקים, מעניין אותי לראות איך תרבויות שונות מגיבות לדימויים לתכנים האלה, לשפה. אני מרגישה שזה מעשיר את העולם של העבודה גם של השחקנים. חוויות שמחוץ לגבולות שלך תמיד מרחיבות. זה כאילו נכנס לתוך הרבדים של ההצגה ויש משהו בשפה הפיזית במחול או בתאטרון חזותי שהוא באמת אוניברסלי, אתה חווה. הצפיה מבוססת הרבה על חוויה. כמו שצריך בשירה לדייק במילה, אז היכולת היא אותה יכולת גם בתנועה, זה לא שיש הנחות, אבל בתנועה אין את התהליך של התרגום שבו המקור הולך לאיבוד, תמיד זה המקור, תמיד זו התנועה, תמיד החוויה. אני חושבת שזה מאוד מחבר אותי לעולם הזה.

מה היו מקורות ההשראה שלך להצגה?

אני מניחה שאסופה של המון דברים שהצטברו מכל מיני תקופות, אסופה של הרבה דברים שהיו לאורך הרבה תקופות שצצו ונוצקו לתוך העבודה הזו. מוזיקה היא בראש ובראשונה אחד ממקורות ההשראה עבורי וזה גם בא לידי ביטוי במופע הזה. נוסטלגיה, בגדי חנות יד שנייה ואפילו תוכניות טלויזיה מאותה תקופה. כאשר עבדתי על ההצגה ראיתי הרבה פרסומות וסדרות משנות החמישים.

אני זיהיתי בהצגה אמירה פמיניסטית מאוד חזקה.

לא עסקתי באמירה בכלל בתהליך היצירה ,להפך, בתהליך היצירה היה משהו מאד אישי, עסקתי בחיים ובדימויים של חמשת הדמויות האלו על הבמה, אבל הרבה אנשים שרואים את ההצגה אומרים שיש בה הגד פמיניסטי. אני כבר נולדתי לדור של אחרי המהפכה הפמיניסטית, שבו נשים יכולות כביכול לעשות מה שהן רוצות. מצד שני אני שייכת לחברה ליברלית ופתוחה, ברור שיש מגזרים שלמים שלנשים עדיין אין זכויות שוות וגם בחברה הלכאורה ליברלית יש עדיין אפלייה. וזה באמת עצוב. אבל  נשים וגם גברים בחברה מערבית מודרנית צריכים להתמודד עם הרבה עומס , כי דילמת הקריירה, והמחיר שהיא גובה מחיי המשפחה, הוא גבוה, נוצר עומס במבנה המשפחתי. זה מין תהליך של ביצה ותרנגולת שכזה. השחרור הביא איתו גם מגבלה ולא מעט קשיים. ולפעמים המגבלות הן בכלל פנימיות ולא חיצוניות. אבל לא יצרתי את המופע הזה כזעקה על מצבה של האשה.זה סיפורן של ארבעת הנשים הללו, הן אולי יצוג של דמות אחת .והן כלואות בעולמן . אני לא מרגישה שאני פמיניסטית אבל אני כנראה חיה חיים כאלו:אני עובדת במה שאני אוהבת,אני בחרתי להיות אמא ,אני עושה בחירות אוטונומיות  אני אדם חופשי באופן אוביקטיבי.  בעבודה הזו יותר עניינו אותי התמונה והדימוי, והעולם הזה, מאשר האמירה שמאחורי זה.האמירה היא לא מה שהניע את העבודה אלא נראה לי שזה  תוצר שלה.

אמרת לי שבתהליך היצירה, לפני הכל, את רואה תמונות ודימויים.

זה מתחיל מדימוי, מאיזו תנועה.הרבה פעמים זה מתחיל ממוסיקה שהיא מיד מגרה לדימוי. זה לא מתחיל מאיזו דעה או מאמר אלא מאיזה חזיון. מאיזו תמונה. איזה עולם שמתחיל לאט לאט להבנות ואחר כך צריך לערוך את העולם הזה ויש עבודה  שהיא יותר מודעת, אבל תמיד התהליך מתחיל מאיזה עולם שהוא חי במקביל שיש בו תנועה, שיש בו דינמיקה דמויות, צלילים. ואחרי שזה מתגבש, יש תהליך שלם שהוא מודע יותר. אבל האמירה שלי היא לא זעקה שתראו מה שעושים לנשים. הוא הרבה על בדידות ועל הפערים, גם הגבר לא מגיע שם לאיזה מיצוי, זה יותר על הפערים שבין חלומות למציאויות, לבין יכולות ולהדחקות.

מכל מעשייך ופעולותייך המבורכות בעולם האמנות איך את מתארת את עצמך?

הייתי אומרת בימאית, או יוצרת בתחום התאטרון כמו שנהוג לכנות כי בבימוי ויצירה לתאטרון יש הכל, גם היבטים של תנועה וגם כתיבה  עריכה מוזיקלית

לינק לטריילר להצגה:

http://www.youtube.com/watch?v=uzES5LKKIcs

קרדיטים:
מאת ובבימוי : עמנואלה עמיחי
שחקנים רקדנים: אילה ברסלר נרדי, ג'רמי אלפסי, תמר לוין, מרב דגן, מרב אלחדף.
עיצוב תאורה: ארז שוורצבאום
עיצוב תלבושות: יערית אליהו ועמליה נמרוד
עיצוב תפאורה: יסמין הראל , עמנואלה עמיחי
קטעי מוסיקה מקורית :תמי ברק
עריכה מוסיקאלית:עמנואלה עמיחי

מודעות פרסומת