אמהות, מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר

עורכת: אמיליה פרוני

מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 288 עמודים

שני מיתוסים השתיקו את קול האם האמיתי. הראשון טען שהאמהות דורשת התמודדות יומיומית והיענות מיידית לצורכי הילד ואינה מאפשרת זמן ומרחב הנחוצים ליצירה. ראיה לכך הן המשוררות המובילות בשירה העברית שהיו חשוכות ילדים: רחל, זלדה, לאה גולדברג, יונה וולך ואסתר ראב.

המיתוס השני הוא דמות "האם הטובה" האוהבת את ילדיה אהבה שאינה תלויה בדבר ומקדישה להם את חייה. תדמית שטיפחה התרבות הפטריארכלית ולא אפשרה ביטוי של האמהות כחוויה רגשית מורכבת. שני מיתוסים אלה השתיקו את קול האם המורכב משלל רגשות סותרים. נדרשה מהפכה לחילוצו מתוך כבליו. מאמרה של שרה מענית "שירי אמהות עבריים: תשתיות, מגמות ותמורות" משרטט את מהלכי המהפכה הזאת.

המשוררת הקאנונית דליה רביקוביץ, הייתה לאם בשלב מאוחר ביצירתה, לאחר שפרסמה קובץ סיפורים וחמישה קבצי שירה, אשר הוגדרו בעיקר כרליגיוזיים ושאבו השראה מעולם הפיוט והמקרא. אך לאחר לידת בנה, עידו, סגנון שירתה נהפך לפרוזאי ויומיומי. אולם אין זה אומר ששירתה איבדה מיופייה וכוחה, אלא שהרליגיוזיות שינתה צורתה ואלוהים נגלה לה כדמות קונקרטית.

"בשיר "עדו מתעורר" דימויו ל"אריה זעיר" ותיאורו כמי "שהכל נעשה בדברו" מדמים אותו למלך קטן. ביטויים אלו מביאים אל השיר את מוטיב המלכות, העובר כחוט השני לאורך כל יצירתה." (עמוד 178).

שירי האמהות של רביקוביץ הצליחו לנפץ את המיתוס המקובל שאימהוּת ויצירה אינן אפשריות, וגילו כי אין סתירה בין אמהות ליצירה אלא להפך: "האמהות מטעינה את היצירה באיכויות חדשות. מלכות היצירה ומלכות האמהות אחת הן, מלכות שיסודותיה החוכמה הצרופה, הענווה והאהבה." (שם)

שלא כמו בשירים מוקדמים יותר, הילד בשירי רביקוביץ' מתואר כדמות אוטונומית: "פיו פתוח/ עיניו משורטטות בעדינות./ ראשו מופקד בחלומות טובים. כבר הפליג ממני והלאה" (רקמה מדויקת, כל השירים עד כה, עמוד 210).

שיריה של רביקוביץ' יצרו שינוי בעיצוב דמות הילד והוא מתואר כדמות מרכזית ואינדיבידואלית, להבדיל משירת שנות העשרים, בה תפקיד הילד הסתכם כממשיך השושלת המשמש כאמצעי בידי האישה להשיג אהבתו של הגבר.

"כי בן לךָ ילדתי יורש יופייך,/ יורש גברתך ואוניך./ כי בן לך נתתי, גואלך, סעדך/ לימי זיקנתך./ ואהבתני."(אנדה עמיר פינקרפלד, "בהרמון", עמוד 169).

בסוף שנות השמונים, שיריה של רחל חלפי, שברו מיתוס נוסף ודמות "האם הטובה" התגלתה כרבת פנים, בעלת רגשות אמביוולנטיים "הנובעים מהניסיון להגדיר את ה"אני" שלה מול תביעות האמהות, ניסיון הגורם להסתגרות ולתחושות מעורבות של התנכרות ומשיכה אל הילד. בשיר "לטבוע" היא מעצבת את דמותה בזיקה לדמות אימתנית:

"הוא  צוחק ושוב מחליק מתוך ידיךְ, כמעט טובע במים./ מבטנךְ עולה שאגה./ כמו לטבוע כף דרקון בתוךְ חמר רךְ זהוב/ כך כשאת מנפצת עצביך." (עמוד 186).

הכעס אשר נועד להגן על הילד כעת תוקף אותו והאם המגוננת הופכת ל"אם נוראה".

"במובנים רבים על האם להיוולד נפשית כפי שתינוקה נולד פיזית. היא אישה היולדת בנפשה זהות חדשה. "לידה" זו אינה מתרחשת בנקודת זמן מוגדרת ובדרך כלל גם לא בזמן שהתינוק בא לעולם. היא מתרחשת בהדרגה לפני ההיריון, בחודשי ההיריון ובמשך שנים ארוכות לאחר הלידה."

(ענת פלגי – הקר, "על האם ועל האי – מהות בתיאוריה הפסיכואנליטית" עמוד 72).

ספר מאמרים זה מתאר את מורכבות יצירת החיים החדשים ובניית זהות חדשה. אישה גודלת ומגדלת גוף נוסף, זאת תנועה דו כיוונית, המאגדת שלל סתירות ורגשות מעורבים: בדידות לצד נוכחות קבועה, לאות ממוזגת בחיוניות, אושר מסוכסך בעצב.

"אמהות ובנות מחליפות ביניהן מאז ומעולם – מעבר למורשת ההישרדות הנשית העוברת מפה לאוזן, מדור לדור – ידע תת הכרתי, חתרני, קדם מילולי: הידע הזורם מגוף לגוף." (אדריאן ריץ', עמוד 175). המשוררות האימהות הניחו יסודות לדרך חדשה בשירה העברית, דרך אשר מאחדת בין עץ הדעת לעץ החיים.

הספר אומנם עוסק בנושא האמהות, אבל גם בנושא ה'אימהיות'. על פי העורכת אמיליה פרוניה: "האימהיות היא תכונה המבטאת עמדה רגשית כלפי הזולת וכלפי עצמנו, ללא קשר הכרחי לאמהות ביולוגית. עמדה אימהית יכולה להימצא גם אצל גברים ואצל נשים שלא ילדו. באמהות הצדדים אפלים וטמונות בה סכנות; האימהיות מבטאת נתינה המותאמת לצרכיו של הזולת." (עמוד 9) לכן אני ממליצה בחום על ספר זה לכל קורא או קוראת באשר הם או הן.

מודעות פרסומת