13.7.2006

 כעת השעה היא 22:50 ואני יושבת בקפיטריה עירונית, אשר ניסיתי למצוא בה פינה שקטה, אך רחוק הדבר כמרחק תל אביב מכפר הנשיא. רצון העל בעיר הזו: לנשום. המעצור: זיהום אויר, צפיפות ועוני.

אם אתה גר בתל אביב עליך ללכת לים כל יום. פעם אחת לפחות. אחרת תסבול מאסטמה ותנסה לדחוק את נשימתך אל ריאותיך לשווא.

רצון העל: לחזור אל הטבע. המעצור: תל אביב סוגרת את עיניי מכל מציאות אחרת.

כעת מסביבי נשים צעירות בשמלות חושפות שדיים, כנועות לטעם הגברי, למבט הבוחן, הקובע, המהנדס. הן צעירות וכל שיבקשו זה להיות נאהבות, לכן הן סופרות את כמות המזון הנכנס לגופן, לכן הן משועבדות לשנאתן את גופן, לכן הן תמיד רוצות גוף אחר, נחשק יותר. כנועות הן מתכופפות על הבר, עיניהן נוצצות ובורקות מנעורים אך כתפיהן שמוטות וכפופות אל מול התרנגול היושב לצידן. זה המשלם על המשקה.

אם יישארו בתל אביב זמן רב מדי, נניח חמש או עשר שנים, יסתאב יופיין, יתקמטו לחייהן מחוסר שעות שינה, זיונים, אלכוהול, סמים.

לצדי יושבות שלוש נשים צעירות ובאפיהן נזמים כשל חזירים. שיערותיהן קלועות בצמות ארוכות אפריקאיות, צבועות בצבע בורדו, שחור, אדום, ורוד. עד כמה התרחקנו מן הטבע, השקט, הקדושה. איזו אבדה.

סביב השולחן לצדי כולן מצלמות זו את זו. מצלמות דיגיטליות נשלפות, מתעדות את הזמן האבוד, את מראה הפנים המשתנה במהירות. המצלמות יורקות אור הדדי. כולנו בני חלוף ואוהבים את החיים ואת עצמנו. נהנתנים, הדוניסטים, אתיאיסטיים, נרקומנים, מכורים להרס עצמנו, מיותמים מהורים, אנחנו ילדים נצחיים, כותבים יומנים בתמונות דיגיטליות. כתפיהן מקועקעות דרקונים. אך עדיין מראה הנשים היושבות זו לצד זו מנחם אותי. בחברת נשים שוכנים התיקון והתמיכה מפני תל אביב הגברית.

שלך באהבת תמיד

חגית גרוסמן

מודעות פרסומת