ליד ביתה של אילה,
צמח לו גן רק בשבילה.
פיה טובה אותו שתלה,
כשהיתה עוד עוללה.
מלמלה איזו תפילה,
וגן-קסמים ענק, עלה:
אדמתו היתה סגולה
והשמש בו כחולה,
רק הניפה יד קלה –
נסגר, נפתח, כמו מגילה.
וכשאילה גדלה,
נבטו זרעי העלילה,
וחיש מהר, על נקלה,
בכל פינה פרחה מילה.

פעם, באה אילה,
לחפש בגן מילה,
אחת כזו, לא רגילה,
מילה זוהרת וכלילה,
לבושה כמו כלה,
בשמלה של מלמלה,
עם כנפיים והילה –
יש בכלל כזאת מילה?
תהתה לה אילה,
יש בכלל כזאת מילה
טובה טובה בכל-כולה?

ורק הגיעה אילה
המה הגן בהילולה.
כל אחת, היתה מילה,
שרצתה את אילה.
קחי אותי, נשאה קולה
מילה גדולה ועגולה,
ועוד אחת התגלגלה,
קחי אותי, היא ייללה;
אני יפה, אני קלילה,
אני כזאת מין אלילה.
ומרוב ההמולה
אילה התבלבלה.

ופתאום ליד רגלה,
אחת קטנה התכרבלה.
לא דיברה, לא צלצלה,
לא השמיעה את קולה
כל הדרך זחלה,
והיתה כבר חבולה.
אילה קצת נבהלה,
את בסדר? שאלה,
ומיד אותה נטלה
והניחה בסלהּ,
ובבית בה טיפלה,
כמו היתה חתלתולה.
וכשהחלימה המילה
גילתה, ששמה היה: "חמלה".

מודעות פרסומת