תחילת הכתיבה היא קפיצה אל המים הקרים. זה לא דבר שהגוף יכול להנות ממנו. זה מעורר תחושות קשות של חרטה וסלידה. בעולם אכזרי כזה. איך אפשר לכתוב? איך אפשר לקפוץ לתוך המים הקרים האלה ולחכות לזרמים החמים שיעטפו את המחשבה ויגאלו אותה מהעולם?
גם סמים לא עוזרים לכתיבה. סמים מעייפים את המחשבה. מעמעמים אותה לכדי בהיה.
לצעוק על ילדה שתלך לישון זה הפסד ידוע מראש. ובכל זאת הדמון שרוצה להפיל אותי לתוך המים הקרים, לא מרפה. הוא רוצה עכשיו להסתגר בחדר הכתיבה והילדה שלי כבר הבינה שהיא חיית לילה, ממש כמו אמא שלה. ואמא שלה אחוזת דמון, יושבת לצד מיטתה וצורחת עליה להרדם. והילדה בוכה ומבקשת את אבא שלה, שהלך לצפות במשחק כדורסל ממש כמו שהוא עושה לפחות שלוש פעמים בשבוע. משאיר את ביתו עם אם אחוזת דמון שמבקש להפיל אותה לתוך המים הקרים. והיא רוצה לקפוץ לתוך המים הקרים ולחכות לזרמים התת קרקעיים החמימים שיובילו אותה חזרה אל עצמה. זה מעורר בחילה. זה עניין אכזרי.
האם שוכבת במיטה לצד ביתה ובוכה מרוב חרטה על שצעקה עליה וגרמה לה לבכות. האם בוכה ומבקשת סליחה.
"שניכם באתם ממשפחות כועסות" אומרת הילדה וצודקת. "אני לא רוצה לגדול ולהיות אדם מבוגר כי אנשים מבוגרים הם כועסים" היא צודקת.
"ילדים הם רגישים," היא אומרת ואני עונה "גם מבוגרים הם רגישים."
לשבת לצד המיטה ולחכות שהיא תירדם זה קשה מדי למישהו שאחוז בדמון המבקש להזרק אל מי הכתיבה הקרים.
בסוף האם שוכבת לצידה במיטה, לאחר מקלחת חמה, בוכה ומתנצלת על שצעקה. מחבקת ומנשקת, מבקשת לשוב אל הזרמים החמים שיודעים להרדים ילדים. מתפללת שלא יהיו לילדה סיוטים.

מודעות פרסומת