אנחנו חיים בימים ויזואליים, ימי קולנוע, טלוויזיה, אינטרנט, אייפונים וקינדלים, ימים של ניוון חושי שמע, ריח ומישוש. (חוש הטעם עדיין משגשג). הכול ויזואלי, הכול חשוף כמו גופים בסרט פורנו. אבל חוש הראייה הוא בוטה מטבעו, חושף כל, ישיר. חוש השמע למשל, מרומז יותר. האדם השומע שיר ישן ברדיו קולט תחילה את הצלילים, והוא בהחלט יכול להפעיל את דמיונו ולהחזיר אותו לתקופה אחרת בזמן, לפעם הראשונה בה שמע את השיר. כך גם לגבי חוש הריח, שהרי אנחנו לא זוכירם כמעט כלום משנות חיינו החולפות, אבל כשהעונות מתחלפות ריחות של קיום המצוי באיזור ספר בין העונות מחזיר לנו רגעים שאבדו במבוכי התודעה. וכך גם הקריאה, שהיא מעבר על פני תווים, אמנם ויזואליים, אבל הדורשים פיענוח של הדמיון העירני. את ה"מהפכה" הויזואלית בתרבות הפנאי שלנו החל כמובן הקולנוע.
הקולנוע מצוי כיום במשבר עמוק, אינני יודע אם יספרו לכם זאת, אבל זו האמת. האמנות שהסעירה את העולם מאז 1895, מעת הופיע הסרט הראשון של ממציאי הסינמטוגרף – האחים לומייר – נמצאת בדעיכה, ואינני מתכוון למספר הצופים, אלא לעשייה האמנותית בתחום. הקולנוע של ה"אוטרים", אמני קולנוע שטביעת האצבע שלהם ייחודית, הולך ונעלם. אין ברגמנים, פלינים, אנטוניונים, אין טרקובסקי או פאסבינדר. אבל יש ניצוצות אחרונים של קולנוע פיוטי בהשראת טרקובסקי, במאים כקרלוס רייגדאס המקסיקני, בלה טאר ההונגרי, ועד. דווקא במקומות רחוקים שגילו את הקולנוע במאוחר, כמו איראן ומזרח אסיה, שם עוד נשמרה תמימות מסוימת.
אבל מרבית הקולנוע כיום הנה סיפורים גסים מבחינה ויזואלית, פרוזה חלשה למי שאין להם כוח לקרוא רומן, סיפורים ועוד סיפורים סתמיים כאלה או אחרים. הוכחה ניצחת היא סינמטק תל-אביב, שבשנות העשרים לחיי הייתי מרבה לפקוד אותו כדי לצפות בקלאסיקות, ואילו כיום הוא אבד כל צלם אמנותי, ומקרין סרטים אמריקניים טפשיים שרק ירדו מהמרקע, אינסוף סרטים ישראליים ופסטיבלי קולנוע בריטי או אוסטרלי שמייבא סיפורים משעממים. לחובבי הקולנוע נותרה רק ספריית "האוזן השלישית", או הזמנה של סרטים ב-DVD. (כך אני נוהג, המחירים באמזון סבירים, שלושים שח לסרט לערך, כמו כרטיס קולנוע). אמנם המסך הקטן הנו התעללות בקולנוע האמיתי שקם לתחייה על מסך גדול, סרט DVD הוא כמו רפרודוקציה של ציור, אבל זה מה שיש. לפני שאגיע לדיון בגוף העבודה של משורר הקולנוע אנדריי טרקובסקי, כמה מחשבות על הקיום במאה העשרים ואחת, שהינו קיום מול מסכים.
רובנו, אנשי המאה העשרים ואחת, חיים מול מסכים. הטלוויזיה בעלה את שעות הפנאי, אבל כעת נוגס בהן גם האינטרנט. לא אכנס לחסרונות האינטרנט, רק אומר שאנשים שבעבר היו קוראים ספרות רצינית, מבלים כיום זמן רב מול מסך האינטרנט, בגלישה באתרים של דיון שטחי, פוליטי ברובו, או גלישה ב"פייסבוק". עצם שמו מרגיז – אתה רואה בו צילומי פנים, אבל לא את הפנים עצמם, ייצוג, צלם אלילי, מסכה. מה רע בלפגוש את האדם עצמו? התעייפנו מכך. רוצים מרחק. ואז עניין הבוק – הספר. אינטרנט, אין לך בושה? הרצחת וגם ירשת? הפייסבוק אין לו דבר מהבוק הספרותי, אלא אולי בוק של דוגמניות, אולי לכך הכוונה.
הקולנוע בבסיסו הוא שעטנז של אמנויות: הוא מושפע מהתיאטרון, מהספרות (ישנם כמובן אינסוף עיבודים למחזות וספרים, אחרי המצאת הקולנוע עיבדו פשוט כמעט כל ספר קלאסי), הוא מושפע מהמוזיקה (כמעט לכל סרט פסקול), מהריקוד (דגש על תנועת שחקנים) ומהציור (בעיצוב תפאורות, למשל). לפיכך נשאלת השאלה, במה ייחודית האמנות השביעית?

אנדריי טרקובסקי, משורר הקולנוע הגדול מכולם, והבמאי הכי אהוב עליי, הגדיר את האמנות השביעית כ"פיסול בזמן". בנו של משורר רוסי מוכר, ארסניי טרקובסקי, חצב לעצמו הבמאי דרך מיוחדת באמנות הקולנוע, סִפר סיפורים שבהם העיצוב האמנותי של כל טייק, של כל סצנה, של כל תפאורה, הנה פיוט בתנועה. טרקובסקי היה אמן טוטאלי שנלחם במגבלות שהטיל עליו השלטון הסובייטי, ואף נאלץ לִגלות לבסוף מארצו האהובה עליו. העל טבעי, הרוחני, האמת שבבסיס הקיום האנושי, אהבה לטבע וסכנות הקִדמה הם רק כמה מהנושאים שהרבו להעסיק אותו.

טרקובסקי מציע לכך פתרון מעשי בסרטיו, ופתרון תיאורטי בספרו שתורגם לאנגלית כ- SCULPTING IN TIME (UNIVERSITY OF TEXAS PRESS, 1986).
אנסה להביא את הדברים בתרגום לא מחייב:
"עדיין אינני יכול לשכוח את אותה יצירה גאונית שהחלה את הכול, הגעה לתחנת הרכבת של האחים לומייר. (הם פשוט הציבו מצלמה בתחנת רכבת וצילמו, שכן הם המציאו את מצלמת הקולנוע- י.ג). …בפעם הראשונה בהיסטוריה של האמנויות, ההיסטוריה של התרבות, האדם מצא דרך ליצור התרשמות מהזמן. ובו זמנית לייצר זמן מוקלט על המסך שנתן להציגו שוב ושוב… אבל מיד אחר כך הקולנוע סטה מנתיב האמנות, אולץ לדרך הבטוחה של השגת רווחים. במהלך שני העשורים הבאים כמעט כל ספרות העולם צולמה. הקולנוע יכול להיות מנוצל לרעה בגלל הישירות המפתה של הקלטת ביצוע תיאטרון. הקולנוע לקח פנייה לא נכונה, והתוצאות עדיין רודפות אותנו… הקולנוע התרחק ממהותו האמיתית: הדפסה של זמן על צלולויד. מהי תמצית עבודת הבמאי? אפשר להגדיר זאת כפיסול בזמן. כפי שהפסל לוקח חתיכת גבס, כך הבמאי לוקח 'חתיכת זמן' מתוך אינסוף האובייקטים הדוממים והנעים, ולוקח רק מה שדרוש לו. הקולנוע יכול לקחת כל דבר מה'חיים'… והאלמנט הבסיסי של הקולנוע הנו התבוננות."
הקולנוע בבסיסו הוא אם כן משחק בזמן מצולם. קולנוע עשוי מרצף של תמונות סטילס מחוברות, וזה הבסיס הייחודי שלו. תמונות הסטילס יכולות להיות דומות מאד זו לזו, כך שאפשר לצלם גם העדר תנועה, אבל כמובן שממעטים לעשות זאת כי אנחנו מכורים לתנועה, למעשים. כמו שמשורר מתיך מילה למילה, וזה בסיס אמנותו, שתי המילים הנושקות, כך הבמאי מתיך תמונות סטילס. הוא יוצר מיזאנסצנה – תנועת שחקנים על פני תפאורה, מפסל אותם, תופס חתיכות זמן, ואחר כך עורך אותן לכדי יצירת אמנות. טרקובסקי הקפיד על כל פרטי סרטיו, היה מעורב בעיצוב התפאורה, "פסל" כל תנועה של שחקניו, ולעיתים התנועות היו חשובות מהמילים. אבל עם זאת תמיד אלתר, נתן לשחקניו חופש מסוים, השתמש בהבעותיהם הייחודיות. יש בסרטיו, הקרובים במהותם לציור או שירה יותר מאשר לפרוזה, דימויים ויזואליים הנחקקים לכל החיים.
סרטו הראשון, "נעורי איוון", הנו סרט מטלטל על נער רוסי בימי מלחמת העולם הראשונה שהוריו נרצחו והוא נחוש לנקום את מותם בכל מחיר. הוא עובד עם מפקדים בוגרים, השולחים אותו למשימות ריגול מסוכנות אצל האויב, והוא חוזר. אבל זה רק הסיפור, התמונות הן מה שקובע. והתמונות נחקקות בזיכרון: תמונת איוון הנער הפצוע החוזר בריגול במחנות הנאצים כדי לת אינפורמציה למפקדו, נער שכולו עור ועצמו תורצון לנקום, תמונות חלום בו אימו המתה חוזרת אליו, תמונות ערפל בו איוון ומפקדו יוצאים למשימה, ועוד.
סרטו השני, "אנדריי רובלייב", מבוסס על חייו של צייר איקונות רוסי ידוע. בסרט זה בוחן טרקובסקי את מצבו הקיומי של אמן בעולם, מוקף אכזריות של צבאות ואטימות לב של אזרחים רגילים. רובלייב הולך בעקבות צו אמנותו, מהלל את האל ביצירותיו, עד שהוא עֵד למעשי טבח המשתיקים אותו. הוא נודר לשתוק ועושה כך שנים עד שהוא פוגש את בן דמותו, נער מוכשר שלמד מאביו את אמנות בניית פעמוני כנסיות. הוא מלווה את הנער ביצירת פעמון ענק, בסצנות שהן מהמרגשות בתולדות הקולנוע.
כל שוט אצל טרקובסקי תופס הוויה, רגע של קיום, רחש של עלה, ברז נוטף טיפות מים, סוס דוהר, אדם פוסע בשדה. הוא אינו מניע עלילה, הוא אינו מריץ את חיינו אל סופם, הוא עוצר לחשוב, להיות. ישנו סיפור, ולעיתים אפילו חזק ביותר ומותח, אבל בדומה לז'אנר "זרם התודעה" בספרות, הוא עוצר את הזמן כדי להיות.
מה ההבדל בין שירה לפרוזה, ולמה קוראים פחות שירה? כי שירה יוצרת הרחקה גדולה יותר משפת העיתונים. היא מחככת מילים, יוצרת צירופים, מוסיפה דימויים ומצלולים שהופכים את השיר לעמוס ואינטנסיבי. ובכך היא דורשת קריאה איטית, קשובה. פרוזה ריאליסטית רגילה, כמו זו הפופולרית בארץ בימינו, מניעה את העלילה, סוגדת לתנועה מהירה. אבל האם כך מתנהלים חיינו? האם בכל יום ישנו אירוע משנה חיים? האם אנחנו לא נוסעים כל בוקר לעבודה באוטובוס או ברכב, משתעממים ומחטטים באף?
ולמה סוגת "זרם התודעה" בספרות נעלמה כמעט כלא היתה, על אף היותה זרם מהפכני בו פעלו גאונים כפרוסט וג'וייס? כי היא קרובה ברוחה לשירה, היא עוצרת את תנועת המעשים, היא מחככת מילים באופן אסוציאטיבי המחקה את פעולת התודעה. ובכך נדרשים הקוראים לריכוז גבוה, כמו בשירה.
אבל אנשים אינם רוצים לחשוב, אינם רוצים להתעכב. הם רוצים לשכוח, לברוח, לצאת מהמציאות הלא קלה בה רובנו חיים. כשאנחנו ישנים- החלומות הנם סיפורים, ונדמה לי שאורך חלום ממוצע הוא שעה וחצי שעתיים. וכך גם הסרטי הקולנוע.
שירה קולנועית היא שירה המתיכה דימויים אחד בשני כמו שמשורר מטיח מילים, מחכך אותם כאבנים עד לשריפה. משורר קולנוע יודע שסרט הקולנוע מורכב מתמונות סטילס, המודבקות אחת לשנייה ורצות במהירות מסחררת. והוא מבקש להאט את המירוץ, לתת לצופה להתעכב על הנראה, לראות מחדש את מה שהפך שחוק מרוב ראייה.

יש אולי המכירים את טרקובסקי מעיבודו לספר המדע בדיוני של סטניסלב לם, "סולריס", על תחנת חלל שמתרחשים בה דברים מוזרים. אבל זהו עיבוד מטאפיזי לספר שהוא ממילא ספר מדע בדיוני חריג. כמה מדענים אבודים בתחנת חלל תוהים על משמעות הקיום בהיותם מבודדים לחלוטין. החברה היחידה שלהם הנה זיכרונותיהם: הזיכרונות קמים לתחייה, ממשיים מכל מציאות, ומערערים על שפיותם.
יצירת מופת מאוחרת שלו הנה "סטאלקר" העוסקת באיזור אסון מגודר שבו מערה מסתורית בה מתרחשים אירועים על טבעיים. "סטאלקר" הנו אדם שמסוגל לחצות לתוך האזור, ומתלווים אליו מדען וסופר למסעו. גם כאן, כמה מהצילומים מהדהדים יופי פעמוני בלתי נתפס, טרקובסקי רוקח תמונות של עולם אחרי אסון, וחוזה בכך את אסון צ'רנוביל שהתרחש כמה שנים אחרי צילומי הסרט.
סרטו האחרון, "הקורבן", שבמהלכו התגלה אצל הבמאי גידול קטלני בראשו, הנו סרט דתי לחלוטין, מצולם בשוודיה עם הצוות של אינגמר ברגמן. משפחה דרמטית מתכנסת בביתה, כשתחזיות על שואה אטומית עולות מהטלוויזיה. גיבור הסרט, בגילום ארלנד יוזפסון, שחקנו הקבוע של ברגמן, מגלה שעליו מוטל להקריב קרבן כדי להציל את העולם.
לאחר מות הבמאי מסרטן, ולאחר שגם אשתו ושחקנים קבועים שלו מתו מסרטן לאורך שנים ספורות, הועלו השערו על חיסול מטעם הקגב, שקיבלו אחר כך אישוש עם פתיחת ארכיונים. מדובר אולי על "הקרנות" סודיות שנעשו על טרקובסקי והקרובים לו. תסריט אחר אומר שבעת צילומי "סטאלקר" באיזור של מפעלים כימיים באסטוניה, ניזוקו כל המשתתפים. כך או כך טרקובסקי היה משורר נביא, איש רוח ברמה שכבר לא מייצרים כיום.
בפרק בספרו טרקובסקי, בעל הנטיות הפילוסופיות, מתייחס לעבודת האמן ולמהות האמנות. שם הפרק: "אמנות – הכמיהה לאידאל":
" לפני שאכנס לבעיות טבע הקולנוע, אני מרגיש שחשוב להגדיר את הבנתי את המהות האולטימטיבית של אמנות. למה אמנות קיימת? מי צריך אותה?… אלכסנדר בלוק אמר ש'המשורר יוצר הרמוניה מתוך הכאוס'… פושקין האמין שלמשורר נתנה מתנת הנבואה… כל אמן נשלט על ידי חוקיו שלו… בכל מקרה ברור לחלוטין שמטרת האמנות כולה – אלא אם כן כמובן היא מיועדת לצרכן, כמו סחורה, – היא להסביר לאמן עצמו ולסובביו עבור מה האדם חי, מה משמעות קיומו. להסביר לאנשים את סיבת הימצאותם על הכוכב הזה, ואם לא להסביר, אז לפחות להציג את השאלה. …המטרה הפונקציונלית של אמנות נמצאת ברעיון הידיעה, שהאפקט שלה הוא שוֺק, כלומר קתרסיס. מהרגע בו חוה אכלה מעץ הדעת, האדם נידון לכמיהה תמידית לאמת… ובעזרת בוראו האדם לומד להכיר עצמו."
טרקובסקי מסייג כמובן אמנות ממסחר בדימויים, אבל חוששני שהוא קצת אופטימי לגבי מהות האדם כחיפוש משמעות… אבל אולי נכון הדבר לפחות לגבי אמני אמת…
"…לכן האמנות, כמו המדע, היא דרך להזדהות עם העולם, כלי לידיעת הדרך במסע האדם כלפי 'האמת הנצחית'. אבל בכך נגמר הדמיון בין המדע לאמנות. באמנות האדם תופס את העולם באופן סובייקטיבי. המדע צובר ידע חדש בכל פעם. גילוי אמנותי קורה בכל פעם שאמן זוכה לתפיסה ייחודית של העולם, הירוגליף של האמת האבסולוטית. האמת מתגלה כהתגלות, כתפיסה רגעית, מלאת תשוקה אינטואיטיבית של כל חוקי העולם – יופיו וכיעורו, חמלתו ואכזריותו, אינסופיותו ומגבלותיו. האמן תופס את כל זה ביצירת דימוי, גלאי שהוא זן בפני עצמו של הנצחי: הנצחי עם הסופי, הרוחני עם החומרי, חסר הגבול המקבל צורה. אמנות יכולה להיות מוגדרת כסימבול היקום, מקושרת עם אמת ספיריטואלית שנסתרת מאיתנו על ידי חומר, מוגבלת על ידי פעילויות פוזיטיביסטיות, פרגמטיות. אמנות מתקיימת היכן שישנה כמיהה אלזמנית לרוחני, לאידאלי; הכמיהה שמושכת אנשים לאמנות. אמנות מודרנית לקחה פנייה לא נכונה בהזניחה את חיפוש משמעות הקיום כדי לאשש את ערך האינדיבידואל לשמו הוא. …אבל בפעולה אמנותית האישיות לא כופה עצמה, היא משרתת משהו אחר, גבוה ואנושי יותר. האמן הוא תמיד משרת, ומצוי תמידית במצב של הכרת תודה על המתנה שנתנה לו כנס. האדם המודרני, לעומת זאת, לא רוצה לתת שום קורבן. " (ההדגשה שלי, י.ג.)
בתרבות המקדשת את היצירה, את החידוש, את הביטוי האישי, האמנות הפכה להיות פֵטיש, ערך בפני עצמו. כולם נהיו אמנים, אבל אין כמעט אמנות. בסרטו הנהדר ביותר, "אנדריי רובליוב", האמן בתקופת ימי הביניים כלל אינו מחשיב עצמו אלא כמשרת האל. צייר האיקונות מצייר דימויי צלוב, ובונה הפעמונים בונה פעמון ענק לצרכי שימוש בכנסייה ענקית שבונה השליט. כל כך נמאס לשרת את עצמנו, כל כך טוב לשרת כוח אלוהי, ואמנים אמיתיים זוכרים זאת בימי הביניים האלקטרוניים שלנו המתוארים בטעות כקִדמה מערבית.
"כשאני מדבר על כמיהה לאידאל אינני מתכוון לרגע שעל האמנות צריכה לאטום עצמה ל'לכלוך' בעולם. להיפך! עבודה אמנותית דורשת מהאמן 'להעלם', במלוא המשמעות הטראגית של הדברים. התגליות הפואטיות האלה, כל אחת ברת קיימא ונצחית, הנן עדויות על יכולת האדם להכיר בצלמו של מי נוצרו, לבטא זאת. בנוסף, מטרתה העיקרית של האמנות היא תקשורת, שכן הבנה הדדית היא לאחד בני אדם, ורוח הקומוניקציה היא אחד האספקטים החשובים ביצירה. …אמנות היא מטא-שפה, שעוזרת לאנשים לתקשר אחד עם השני, …האמן עושה זאת תוך הבנת משמעות האהבה, המשמעות שבהקרבה, אני פשוט לא מאמין שאמן יכול לעבוד רק לצורך "'ביטוי עצמי'. מה הטעם במאמץ אם אדם רק רוצה לשמוע את הד קולו?
הבנת הדימוי האמנותי כוללת קבלה אסתטית של היופי, ברמה הרגשית או אפילו האולטרה רגשית. האמנות אינה חושבת בהיגיון, או יוצרת היגיון התנהגותי; היא מבטאת צורה של אמונה. אם ניקח את לב טולסטוי כדוגמא… אנחנו רואים איך בכל פעם הדימוי האמנותי דוחף הצידה את גבולותיו האידאולוגיים, מסרב להתאים לגבולות שהציב לו האמן, מתווכח עמם, ולפעמים, במובן הפיוטי, אפילו סותר את המערכות הלוגיות של האמן. ויצירת המופת ממשיכה לחיות לפי חוקיה שלה, ויש לה אפקט רגשי עצום גם כשאיננו מקבלים את עמדות היוצר."

שימו לב לפאתוס הרוסי הנאצל, של האמן הכמעט אחרון לפני קריסת כל המערכות האמנותיות בימינו. טרקובסקי למד הרבה מספרות, מטולסטוי אותו הוא מרבה להזכיר בכתביו.

"המחשבה קצרה, בעוד הדימוי נצחי. במקרה של אמן המכניע עצמו לכוחות ספיריטואליים, אפשר לדבר על אנלוגיה בין האפקט של יצירת אמנות זו של דת טהורה. האמנות פועלת בראש ובראשונה על הנשמה, מעצבת את צורתה הרוחנית. למשורר דמיון ופסיכולוגיה של ילד, כי התרשמויותיו מהעולם מיידיות, עמוקה ככל שתהיה הבנתו את העולם. "
נו, כפי שאמרתי, פילוסוף ומשורר בנוסף לבמאי דגול. יש כיום סרטים עם צילומים יפים של נופים, אבל אין כמעט עיצוב סצנות ותפאורות מוקפדות על פי חזונו של במאי בעל טביעת אצבע. הסרטים ה"איכותיים" כביכול שמקרינים לכם בבתי קולנוע דוגמת "לב" אינם אלא סיפורים מצולמים הבוגדים ביכולותיו של הקולנוע. מי שלא מאמין לי שיכנס ל-YOUTUBE שם ודאי אפשר לראות כמה סצנות. ואחר כך הזמינו לכם בDVD את "אנדריי רובליוב", את "סטאלקר" או "הקורבן", ותזכרו מה הקולנוע יכול לעשות כשהוא במיטבו, איזה שירה ויזואלית התקיימה במאה הקודמת.

מודעות פרסומת