When i was going down the stairs \I saw a man who wasn't there \ He wasn't there again today\ I wish to God he has gone away

(שיר שיורם שלח לי)

יש לי תיקייה במחשב שנקראת "יורם". יש בה תמונות שלנו בחצר הבית, יורם יושב על ספסל עץ אדום, אוחז בספר "עפר ותשוקה" ורוח אביבית מלטפת את שיערו הלבן. זה היה אחרי שהוא בישר לי שהרופאים לא מעניקים עוד סיכוי לחייו. הוא הזמין אותי אליו כדי להגיד
לי את זה. אמרתי לו שלא יקשיב להם כי הוא איש מיוחד במינו ושיש לו את הכוח להתגבר
ולנצח גם הפעם את המחלה. כמו שעשה בעבר.
"אתה איש כל כך יפה יורם" אמרתי לו "אתה האיש הכי יפה בעולם ואני אוהבת אותך מאוד."

לפני חודשיים אכלנו יחד ארוחת בוקר במלון "ברדיצ'בסקי", הוא אהב לאכול שם ביצים בנוסח בנדיקט, אך באותו יום לא היו ביצים בנוסח הזה. ישבתי מולו והוא דיבר על אלתרמן. הוא סיפר לי שפעם תרצה אתר ניסתה לשים קץ לחייה בשאיפת גז ולא הסכימה לצאת
מהבית אלא אם מירנדה תבוא. מירנדה הגיעה מיד והצילה אותה, אחר כך הן נסעו לבית
החולים ויורם ונתן אלתרמן נכנסו לחדר העבודה. אלתרמן היה מבוהל מאוד ודפק על
המכונה וכתב את "שיר משמר".

הקדשתי ליורם את ספר שיריי האחרון, רעד העיר, "ליורם קניוק באהבת נפש", זה היה לאחר
שישבתי לצידו בבית הקפה והתבוננתי בו והרגשתי שאני אוהבת את האיש הזה בכל לבי.
חשתי בנשמתו האדירה ובכל פעם שדיברנו גיליתי את חוכמתו המופלגת, שאני יושבת לצד
האיש היפה עלי אדמות. סופר אמיתי, מי שהקדיש את כל חייו ליצירה ומתוך אהבת אין קץ
לציור ולשפה העברית ולמלאכת הכתיבה. זה נתן לי השראה וכוח להשתקף בו, לשבת מול גבר
בן שלושים, שגם אם גופו הולך ובוגד בו עדיין דולק בו ניצוץ חסר גיל של גבר יפה
תואר, שתמיד מחייך אליי ויודע לומר דבר מה לא צפוי, מצחיק או סוער או סודי, או
שהכול ביחד. בכל פעם שישבתי לידו הרגשתי שאני זוכה לרגעי חסד.

הוא נולד לפני קום המדינה והיה עד לאירועים היסטוריים שקראתי עליהם בספרים. אבל לא
רק בארץ, כי גם בניו יורק, שם הוא הכיר את בילי הולידיי ומיילס דייויס. בשנות
החמישים שכר דירה בעשרים וחמש דולר באיסט וילג' כעבור עשר שנים עבר לגור באותה
הדירה המשורר יוסף ברודסקי.

לפני שנה וחצי הוצאתי את הרומן "היכן שאינם" בהוצאת ידיעות ספרים. לכבוד חג השבועות
הוזמנו אנשי ההוצאה ליום הקרנה מיוחד של שלושה סרטים ברציפות, בבית הקולנוע לב
שבדיזנגוף סנטר. צפינו בסרט "הנשים מהקומה השישית". אחר כך נפגשנו בחוץ. יורם ישב
על כיסא וחבש מגבעת שחורה, נשען על מקל הליכה. נראה כמו ראש השבט. האיש המושך ביותר
בחדר, הוא מיגנט אותי אליו. ישבנו ודיברנו, כביכול חיכינו להקרנת הסרט הבא, אבל אז
ידענו שלא נכנס פנימה, אלא שנלך יחד, נשב במסעדה ונדבר. הזמנו אוכל ודיברנו במשך
שעות.

לאחר שבוע כתב לי כי התאהב בספרי, שהמוזיקה שלי חדרה לליבו. שאופן כתיבת המילים
הפרועה עושה מה שהיא רוצה, שהיא חופשיה. הוא מצא את הקשר לציור ולכתיבתו המוזיקלית,
שקצב הג'אז מוביל אותה. לדעתו יצירה ספרותית שאין בה מוזיקה אינה יצירה ראויה. שמה
שחשוב באמת אינו הפרסום והרעש אלא שהיצירה תחזיק מעמד בנבכי הזמן. כמו חימו מלך
ירושלים שכבר חמישים שנים מתורגם לשלל שפות וממשיך לצאת במהדורות חדשות ויש בו
עניין מתחדש בעולם. וזה מה שחשוב, היצירה שמנצחת את הזמן.

חוש ההומור שלו תמיד הפתיע אותי, כמו אהבתו לאפלה ומשיכתו למוות. הוא לא פחד
מהמוות, להפך, הוא הביט לו בעיניים וחקר גם אותו, הוא ידע מתוך ניסיון שהמוות הוא
בּיצה שחורה וחמימה שנעים לשכב בה. שהוא לא מפחד לשוב אליה אבל ממשיך לשרוד למען
משפחתו. הוא סבל מבריאותו, אך לא הפסיק לכתוב. תמיד מוקף באהבתה המלאכית של מירנדה,
אהובתו, אשתו.
"אני כבר חמישים שנים איתה ועדיין לא מבין אותה", היה אומר לי וידעתי שהוא מתכוון
לכך שהיא אדם מיוחד וטוב לב באופן מפעים.
הוא הכיר את מירנדה בניו יורק, כשהייתה בת שבע עשרה, בת למשפחה פרוטסטנטית שאבותיה הפליגו לאמריקה באוניית המייפלאוור והיא נישאה ליהודי, גרוש, צייר, פרא אדם. הם
אהבו עד יומו האחרון.

בהומור של קניוק גיליתי את נשמתו היהודית. תמיד הוא אמר לי שהוא מצחיק את עצמו לפני
השינה. רק כך הוא מצליח להירדם. הוא מספר לעצמו בדיחות. אך בפגישתנו האחרונה, שבוע
לפני מותו, הוא לא אמר לי את זה. אלא אמר "זה לא קל למות, שתדעי לך." ואני לא רציתי
להקשיב לו. התכחשתי לעובדה שהוא מתכונן למותו.

בפורים האחרון ישבנו יחד עם הצלמת זואי גרינדאה בבית קפה. היא צילמה אותנו יחד.
התמונה היחידה שלנו ביחד. אחר כך הוא סיפר לנו איך שפעם אימץ עיר שאימו נטשה אותו
ומירנדה הנשימה אותו במשך לילה שלם, הנשמה מפה לפה בנסיון נואש להציל את חייו. אך
ללא הצלחה. העיר מת. אבל הסיפור על העיר חי. על כך הוא כתב את ספרו "מות העיר".
הכל כתוב בספרים. כל חייו הסוערים. עכשיו אני קוראת את סוסעץ ובוכה.

הוא השאיר אחריו את נעמי ואיה ומירנדה ואת נכדו עומרי. אך גם את אדם, הכלב שלו.
כשאדם בן כלב יצא לאור, כתב עליו מבקר בעיתון: "איך אדם מבוגר מסוגל לכתוב באופן כל
כך גרוע?" הכתיבה של קניוק שינתה את חוקי המשחק. הם לא הבינו את זה אז. יצירתו
הקדימה את זמנה, הם לא הבינו, אבל היום מבינים וכל ספריו מאוגדים בהוצאת ידיעות
ספרים. היה זה פרויקט קיבוץ גלויות נדיר שאיגד את כל ספריו משלל התפוצות שבהם היו
מפוזרים. קניוק כתב מדי יום והניב פירות רבים, פראיים ומבעבעים, מלאי חיים ואהבה
ונדודים ומלחמה וציור. ושאלות עמוקות על זהותו היהודית. מרוב שאהב יהודים, התחרט
שלא היה בשואה.
הוא עבד כמלח באוניית פאן יורק שהביאה את הניצולים ארצה, אז הוא התאהב בהם והתחרט
שלא סבל את סבלם. ואז, לאחר המלחמות, באו שנים של סיוטים ושתייה כדי לשכוח את הסיוטים ושיוכל להמשיך לכתוב מדי יום וכל היום. לכתוב כל הבוקר, לנוח בצהריים ואז
לשוב אל מלאכת הכתיבה בערב. ולהמשיך לקרוא ולכתוב ולאהוב את הכתיבה, לאהוב אותה כל
יום עד הקץ ומעבר לו.

הוא היה יפה עד הסוף, הזיקנה או המחלה לא פגעו ביופיו, יופיו היה בנשמתו. בליבו הטוב, במוחו השונה. הוא היה הגבר היפה בעולם, פרוע ומופרע מסיוטי מלחמה, צייר ומלח
שהפליג בעולם חסר מנוחה ומצא את אהבת חייו באמריקה בדמות בת לבני אצולה והיא זו
שתשמור עליו עד יומו האחרון. והיא תעטוף אותו באהבה ותלד את בנותיו, היא תהיה המוזה
שלו, אהבתו האמיתית, האחת והיחידה, מירנדה בייקר.

שבוע לפני מותו השארתי את שיריו של אברהם חלפי על שולחנו. הוא אהב את שיריו ואת
המשורר שהיה לדבריו שחקן נהדר ואיש צנוע. לא ראיתי את יורם מאז. גם לא התקשרתי
אליו, כי החלפתי מכשיר טלפון שמחק לי את המספר שלו ועד שעדכנתי היה כבר מאוחר.
התקשרתי ואיש לא ענה.
במוצאי השבת זואי התקשרה ואמרה לי שהוא איננו.

פתאום חללי ריק מתפרצים מתוכי, השעות שבזבזתי על מה שלא חשוב. פתאום חלקים מחיי
נראים כלא חשובים. הרבה מעשים קטנים, כעס, רדיפה אחרי מה?
יורם כתב בכל בוקר ועכשיו זו שעת בוקר. הוא לא הצליח להינצל הפעם. אולי לא רצה. הוא
מת לאט אבל בהכרה מלאה. עכשיו זו שעת בוקר ואני כותבת וזה כל מה שאעשה מהיום. אקרא
את ספריו ואכתוב.

פעם התקשרתי אליו מפארק הירקון וסיפרתי לו שהתאהבתי באייל שחי בלב הפארק שיש לו אף גדול ואפור ורטוב. זה הצחיק אותו. יומיים לפני לכתו, אימצתי גורת חתולים שמצאתי ברחוב, רק בת שלושה שבועות. הצלתי אותה מעיוורון, אני מורחת משחת אנטיביוטיקה על עיניה ומיניקה אותה בבקבוק. חשבתי שהוא שלח אותה אליי, שתשמור עליי אחרי שהוא יילך.
תל אביב תהיה כל כך ריקה בלעדיך.

אני קוראת את סוסעץ ובוכה שלא אוכל להתקשר אליו עכשיו ולומר לו שזו יצירת מופת, שאני נכנסת לשורות הקצרות ומתמלאת אויר, ואני רוצה להמשיך ולהיות בין השורות הבוערות ולהתבונן בו ולשמוע אותו כי אני מזהה את חייו במלוא עומקם. את האמת שלו על עצמו ועל חייו ומשפחתו ותחושת הכישלון הבלתי פוסקת, תחושה שתתחלף באושר גדול ובאהבה, הוא היה איש כל כך נאהב, לאחר שנים של אומנות הכישלון נולדה הצלחה, אהבה והכרה. עכשיו הספרים נשארו, גם כדי להעניק את האפשרות להתגעגע אליו בעומק, כמו שהאהבה אליו ראויה להיות, יפה מכל בחינה. לבכות עם כל מילה ולבכות ולהתחרט שלא קראתי את כולם כשהיה בחיים שלא יכולתי לומר איזה גאוני סוס עץ. אתה כותב כל כך טוב, הטעם לא יכול לעבור, אני לא רוצה להפסיק לקרוא וזו המורשת שהשארת לי. הספרים. אני קוראת בהם. עכשיו. אקרא בהם תמיד.

ספר המסות "עפר ותשוקה" מונח כעת על שולחן הכתיבה, אני פותחת בעמוד הראשון:

"ספר זה מוקדש למשה בן מרדכי ומלכה קניוק שהלך מטרנופול לברלין, משם הלך לדגניה א' בה אפה לחם בחום הלוהט, משם לחיפה, בה הורה מוסיקה ונשא לאשה את בתו של מורה וותיק, איש העליה השניה, ואח"כ לימד בכפר ילדים והלך לתל אביב ונתמנה מזכירו של דיזנגוף וסייע לראש העיר להקים את מוזיאון תל אביב ובנאו, ושנים הרבה עמד בראשו וכונן את המוסיקה הקאמרית בארץ ותרם לביסוסה ואהב לסייע למוסיקאים ולציירים ולצעירים שגדלו על מדרגות המוזיאון ובקונצרטים היפהפיים, ונשכח מלבם, וכאשר הקימו בנין חדש למוזיאון היה סופסוף אולם גדול ונאות לקונצרטים על כן קראו לאולם על שמו של בנקאי אחד, נדיב."

בהקדשה הזו אני מוצאת את כולך, את יופייך ושורשיך וסיפור חייך ואת הגנים שהוטמנו בך לסייע לאמנים צעירים, וגם את המוזיקה שבכתיבתך ואת ההומור.

אני יודעת שעמינדב בסוסעץ הוא אתה, אני יודעת שמירה היא מירנדה ונעמי היא נעמי. רצית להסתיר את דמותך אבל עדיין לא לוותר על האמת ולכתוב באמת את כל האמת. הכול על החיים. אני יודעת שאתה עמינדב. זה לא משנה שאני יודעת את זה. מה שמשנה זה שאתה רצית להסתיר את זה וזה מוסתר, בסיפור. אבל אני מכירה אותך ולא ידעתי שאוכל להכיר אותך עוד יותר, עכשיו, כשפתחתי את סוס עץ, לאחר שהלכתי כל הלילה ברחובות ושמעתי את פטי סמית באוזניות והלכתי וחשבתי עליך ועברתי ליד בית המלון ברדיצ'בסקי, הוא היה מואר באורות של לילה, הדלת הייתה סגורה, הוא עדיין שם. אני יכולה ללכת לשם לאכול את ארוחת הבוקר שאכלנו יחד. אלך גם אל אולימפוס, המסעדה היוונית שלקחת אותי איתך. אלך לשם בקרוב, אכתוב בפינקס ואקרא את סוסעץ, מטובל בשמיר ולימון. על מה דיברנו אז? על מה לא דיברנו?
חבל שלא הקלטתי את השיחות שלנו. אתה היחיד שדיבר לעניין. כשדיברתי איתך נמלאתי אמונה בבני אדם. השבת לי את האמונה שאפשר ליצור ברצינות ולאהוב ברצינות ולא להרפות. אמרת לי שאתה נהנה לכתוב על המוות ולחקור את הנעלם, שאתה כותב בלוג ושזה נהדר כי לראשונה אין לך עורכים, אתה יכול לכתוב כל שעולה על דעתך ואפילו לא חייב לתקן שגיאות מקלדת. הרגשת חופשי. המוות שחרר את כתיבתך ואותך.
עכשיו הספרים שלך איתי.

מודעות פרסומת