בתור לאבחון

"דיכאון, זה לא חייב כל כך לכאוב!" כתוב כאן על הקיר.
הדיכּאוֹן כתוב באפור והכאב אדום.
כאן במסדרון מתעצבנים הדִכְּאוֹנִיים.
הקירות אפורים, אךְ זה גן פורח.

אישה צהובת שיער גְּרוּמה מסבל,
מתְעצְבֶּנת שהרופא לא נמצא בחדר,
ובעלה אפור הזקן משגיח עליה מן הספסל
ונראה עצוב כשהוא משחק בסוליית הסנדל
ושומע אותה כעוסה ולוחש לה להירגע להירגע.

הכל כל כך אפור כאן ואף אחד לא רואה
שזה בעצם גן פורח, גן של נשמות פתוחות,
מדממות פרחים על הקירות,
שושנים של אפסות ריקה מרחפת לאט.

מגיע הפסיכיאטר. יש לו מבט ממזר.
הוא אוהב לראות שאני צעירה.
הוא קורץ לי.
הוא שמח לראות שאני כותבת,
שאני משכילה,
שיש לי עט ושמלה.
יש לו שיער חום סמיך, חולצה ירוקה מכופתרת
ומכנסיים חומים סגורים בחגורה.

"יש פה מישהי נוספת," אני אומרת לו והפסיכיאטר מתאכזב.
אני מצביעה על הגרומה האפורה.
נדמה לי שהיא זקוקה לו יותר ממני
ולי בכל מקרה יש ספסל מצוין בתוך גן הפרחים.

כאן אנשים צועדים עם ראשים איתנים,
לא מזיזים את העורף,
מפחדים שהקופסא תתפרע ותאבד את האיזון.

הבעיה היא לא התור הארוך לזריקת ההרגעה,
הבעיה היא שאין כאן חלון
והמדוכאים לא יכולים לראות את הגן הפורח
ואיך נשמות שרות פה באמת.

פגישה ראשונה

ד"ר דבש שקוע בכיסא האפור,
סביבו קירות אפורים,
מולו דלת אפורה
לצידו שולחן אפור.

על הקיר תמונות צבעוניות של נוף פריזאי.
מחוץ לחדר צרחות ילדים חולים.

פניו מסגירים את היותו מזל עקרב,
עיניו כהות ובולטות, אפו מחודד ושפתיו תפוחות.
הוא שוקע בכיסא, בוהה בי ומקשיב בכל גופו.
אני בוהה בתמונות הפריזאיות, מדברת ובוכה.

פגישה שנייה

ד"ר דבש ממתין לדמעותיי.

הסיפור הזה בנאלי, ילדות רטושה ובגרות זורחת
שברים מאוחים שלמדו להאיר.

בתוך הזמן הזה אתבקש להפליג אחורה ולשוט על מי הגיהנום,
קלה כמו קרחון שראשו שבור וקרקעיתו אין קץ.
בתוך הבית האפור, על הספה המקורקעת,
מול ד"ר דבש, בזכרונותיי אתבקש להעקץ.

על שפת ימים אחרים הצלחתי לשפד את שעבר,
לקרוע לגזרים עבותות אהבה כעורה,
לא עוד תרמיל ארוז ומוכן לבריחה,
לא עוד התבוננות על הרחוב מגובה הגג,
כבר לא מוכנה לקפיצה.

פגישה שלישית

ד"ר דבש רוצה שאספר לו איך זרקו אותי לבריכה,
והגבר ששם חיכה לי במצולות, מה היה צבע עיניו?
שחורות, ד"ר דבש, הן היו שחורות.

פגישה רביעית

ד"ר דבש ממתין למילים.
הלילה ירד גשם.
פברואר שב לעיר.
פברואר המופלא, האהוב שבחודשים.
חודש המשוררים ושירת הים.
עכשיו עורב דוהה מעל השדרה, ענני הגשם מלבינים.

כעבור שנה וחצי, פגישה אחרונה

"אז מה, את חושבת שאני לא יכול להבין אותך?" הוא שואל ומבקש שאחדור אל העומק.
"אני אדם שטחי. אולי אין לי עומק."
"את בורחת מהנושא, אולי זה לא נעים לך לדבר."
"אני חושבת שלכל אדם יש עומק."
"לא כל אדם, כלומר את, לא מבחינה פילוסופית."
"אני לא חושבת כמוך. המחשבה שלך גברית. המחשבה שלך חודרת. אני לא חודרת. אני חושבת במעגלים."
"אז את חושבת שאני לא יכול להבין אותך?" הוא שאל ובאותו רגע היינו גבר ואישה שיושבים זה מול זו ומבעד לחלון קרן שמש חדרה לתוך העין שלי.

מודעות פרסומת