מאנגלית ואיטלקית:חגית גרוסמן

הקאתי את נשמתי
אתמול
ועכשיו אני מרגיש יותר קליל.
אני יכול לשחות בחופשיות
ללא משקלן המת של חרטה וזדון.
הקאתי את נשמתי
אתמול
והותרתי את האסלה מלוכלכת,
אני לא יודע מה יצא מגופי
זה נראה כמו נסורת ברזל
מעורבבת בכותנה מוכתמת בדם.
אולי היא ניסרה בעצמה
דרך יציאה מבעד לסורגים
שתוכל לברוח.
אולי היא נפגעה
אולי הזדהמה.
הקאתי את נשמתי
אתמול
אבל זה לא היה כמו שחשבתי
חשבתי שהיא תחכה
לחצוצרות או ליום הדין
לסירתו של כארון
או לפחות לפעמוני השקיפות.
כלום.
זה לא היה יכול ללכת לשום מקום
היא לא הצליחה לסבול את זה יותר, להשאר בתוכי
היא בעטה
היא צרחה
זה היה מחניק
והכרחתי את עצמי
לסבול את זה
כי חשבתי שזה הכרחי
שתהיה לך נשמה,
וגם היא חשבה
שהיא זקוקה לגוף.
היא החליקה לי מהפה
זנבה היה ארוך וקוצני
והיא התפתלה וחיפשה אחר עצמה.
הקאתי את נשמתי
אתמול
ומי יודע לאן פנתה
היא נראתה עשויה מכספית
אי אפשר היה לעצור אותה
כמו בזמן שהייתה בתוכי
והם הפכו אותי מבפנים החוצה כמו כפפה
ונותרו המומים מול קירותיי החלקים.
הקאתי את נשמתי
אתמול
והיום מעריצי הנרי מור כבר רוצים אותי כמנהיגם
בבחירות המתקרבות,
ברגע שאתה ריק
אתה נבחר
אתה מייצג את האחרים,
פח זבל שמסוגל להכיל
כל כמות זבל שרק אפשר
זבל נייר
זבל בשר
זבל נוצר כדי להיות זבל
זבל עשוי לא להיות זבל.
הקאתי את נשמתי
אתמול
ואולי אני כבר מתגעגע אליה
אני לא יודע למי אוכל עוד לשקר
כשאני לבד,
חולם לבד.
לפעמים המיטה בולעת אותי
מקבלת אותי מחייכת
ואז חוצה את עצמה לשתיים
כמו פיצה אכולה בידיים
ואני מרגיש שהחלומות מעכלים אותי
אני מתעכל מצויין כשאיני זוכר אותם
מתעכל כשעיניי
נפקחות בפתאום לרווחה
ויורקות אותי החוצה.
הקאתי את נשמתי
אתמול
ואולי היא מתחבאת בצינור הניקוז
מסדרת גושי שיער
חיידקים וסבון.
קרומים שחורים של מי יודע מה.
ומה זה אומר עליי?
אם היא מדברת רעות
בכל בוקר נסתם הכיור וישבות.
ואפילו לכם, אנשי צינוק הניקוז,
הייתה אמונה בסנטרי
עליו הצצתם בחטף מן החור.
אל תניחו לעצמכם להיהפך למושחתים,
לא גם אתם
כמוני:
עכשיו היא מנהיגתכם
כפי שהייתה בשבילי
היא תגרום לכם להריח טוב, לבנים
ונקיים
אנשי צינור הניקוז בלי זהות
אתם, נהגתם להציץ למעלה מהחור
ונהניתם מזה
כמו כשהייתי תינוק והבטתי למעלה
וראיתי את מצעד העננים
מסתבכים בשפמו של אבי
או בידיה של אמי
שנתלו כמו גפנים
ויכולתי להתלות עליהן בבטחון.
הקאתי את נשמתי
אתמול
ואולי הייתה זו פליטת תינוק
חלב ועוגיות
חמימים מבטני הקטנה
נשמה עם עוגיות
נפאלם, פלנקטון וצופר.
יש נשמה ואני מעלה אותה למעלה
ומעיר לחיים את הקיא.
זו לא אשמתי אם גם הלילה
אאלץ להמציא סיפורים
שאיש מעולם לא יספר לי
וזו אפילו לא שאלה
של להשאר תינוק נצחי.
כי האחרים שלא גדלו
הם רק כבר מתים
ובבית הקברות, כן, אני הולך לשם לשחק,
אבל השעמום משתנה במהרה
ליתושים כהים.
אני אוכל חיות מתות, חתוכות
אני מדמיין איש מת
על מיטתי
למדתי ואהבתי את עבודותיו של
האיש המת
דברים מתים תמיד הזינו את
גופי ונשמתי.
והגוף הארור חי ובועט
ולנשמה הייתה החוצפה לברוח.
הקאתי את נשמתי
אתמול
ולמי זה איכפת?
בקיפאון הראשון היא תחזור בעצמה
כמו חתולה שרצה על הגג
שחוזרת מתעטשת ופרועה
אולי נקלעה למריבות
עם חתולים מתקופות שונות
שעמדו לידי
ושלאורך כל חייהם
אהבו יותר מכל את ידיי
כשהן נהפכו לקערות מלאות חלב
או למברשות רזות וחמימות.
הקאתי את נשמתי
אתמול
אבל את נשארת בתוכי,
את היית באותו הצינוק
אבל הנשמה לא אמרה לך דבר
או שאת רצית להשאר:
אין לך עוד הרבה זמן לְרָצוֹת.
אז למה לברוח אם כך?
לא, את נשארת בתוכי
תמיד בתוכי.
הכל עזב את גופי
מצבי רוח, קללות, חלומות, מחלות
שיני תינוק.
עכשיו אפילו נשמתי.
הכל עזב, אמרתי
חוץ ממך
חוץ ממני.
הקאתי את נשמתי
אתמול
היא נראתה כמו זר ורדים על הרצפה
כמו אחד מאלה
שגרמו לי להסמיק במסעדה
כי לא ידעתי מה לעשות
והזר שמר את ידייך עסוקות
בדרך הביתה.
הידיים האלה, אלוהים, רק שתיים
שיכולתי לאהוב כמו עלוקות
עליי,
עשר, עשרים כוסות יניקה חמות ורכות
על הגב שלי,
יונקות את הלחות, הריקנות והמרירות.
הקאתי את נשמתי
אתמול.

HO VOMITATO L'ANIMA

Ho vomitato l'anima
ieri
e adesso mi sento più leggero
posso nuotare libero
senza zavorre di rimorsi e cattiverie
Ho vomitato l'anima
ieri
e ho sporcato il cesso
Non so cosa mi uscisse dal corpo
sembrava limatura di ferro
mischiata a cotone insanguinato
forse aveva segato le sbarre
per poter scappare
forse si era ferita
forse infettata
Ho vomitato l'anima
ieri
ma non è stato come me l'aspettavo
Pensavo che attendesse
le trombe del Giudizio Universale
la barca di Caronte
o almeno un rintocco di diafane campane
Niente.
Non ce la faceva più a restarmi dentro.
Scalciava
Urlava
Soffocava
e io mi forzavo
sopportavo
perché pensavo che fosse indispensabile avere un'anima
e anche lei pensava d'aver bisogno d'un corpo
E' strisciata via dalla mia bocca
la sua coda era lunga e spinosa
e si agitava guardandosi attorno
Ho vomitato l'anima
ieri
e chissà dov'è finita
Sembrava fatta di mercurio
imprendibile
come quando ce l'avevo dentro
e mi rovesciavano come un guanto
restando attoniti davanti alle mie pareti lisce
Ho vomitato l'anima
ieri
e oggi i Nullibisti di Henry Moore
mi vogliono già come loro capolista
alle prossime elezioni
Appena sei vuoto
vieni scelto per rappresentare gli altri
Un bidone che può contenere
più rifiuti possibili
Rifiuti di carta
Rifiuti di carne
Rifiuti nati per essere rifiuti
Rifiuti fatti per non essere rifiuti
Ho vomitato l'anima
ieri
e forse mi manca già:
non so più con chi mentire
quando sono solo
quando sogno solo
Il letto a volte m'ingoia
mi accoglie sorridente
e poi si piega a metà
come una pizza mangiata con le mani
e io mi sento digerito nei sogni
digerito bene quando non li ricordo
digerito male quando i miei occhi
al risveglio si spalancano di colpo e mi sputano fuori
Ho vomitato l'anima
ieri
e forse se ne sta nascosta nel sifone
arringando grumi di capelli, microbi, saponi
e incrostature nere di chissà cosa
Cosa starà dicendo di me?
Se ne parlerà male ogni mattina il lavabo
s'intaserà per sciopero
Eppure anche voi, Popolo dello Scarico,
avevate fiducia del mento che intravvedevate dal buco
Non lasciatevi corrompere anche voi come ho fatto io
ora lei è la vostra guida come lo è stata per me,
vi farà diventare profumati, bianchi & puliti
Un Popolo dello Scarico senza identità
Voi abituati a guardare dal basso in alto
e a provarci gusto
Come quando io bambino alzavo lo sguardo
e vedevo le nuvole marzoline
impigliarsi nei baffi di mio padre
o la mano di mia madre
che pendeva come una liana
a cui appendermi sicuro
Ho vomitato l'anima
ieri
e fu forse rigurgito infantile,
latte e biscotti al plasmon
scaldati dal mio giovane ventre
Avere un'anima al plasmon
Al napalm, al plancton, al clacson
Avere un'anima e vomitarla
e quel vomito animarlo
Non è colpa mia se anche stasera
sono costretto a inventarmi storie che nessuno mi racconta mai
e non è neanche questione
d'essere un eterno bambino,
perché gli altri non sono cresciuti
sono soltanto già morti
e al Cimitero sì, ci vado a giocare,
ma la noia ben presto si trasforma in zanzare buie
Mangio bestie morte fatte a fette
Ho l'immagine di un moribondo sopra il mio letto
Ho studiato e amato le opere di uomini morti
Le cose morte mi hanno sempre nutrito corpo e anima
E il primo è dannatamente vivo e instancabile
E la seconda addirittura è fuggita via
Ho vomitato l'anima
ieri
e chi se ne frega
Al primo freddo rientrerà da sola
come un gatto scappato sui tetti
che rientra starnutente e arruffato
Forse si starà proprio azzuffando
con i gatti che in varie epoche mi sono stati accanto
e che per tutta la loro vita
amarono di me soprattutto le mani
quando si trasformavano in ciotole piene
o in spazzole ossute calde
Ho vomitato l'anima
ieri
ma tu mi sei rimasta dentro
Eravate nella stessa cella
e lei se n'è andata senza dirti nulla
o sei tu che sei voluta restare:
ti manca poco per uscire regolarmente
perché scappare, dunque?
No, tu mi sei rimasta dentro
dentro come sempre
E' uscito di tutto dal mio corpo
Umori, bestemmie, sogni, raffreddori, denti da latte
Adesso anche l'anima
E'uscito di tutto, dicevo,
tranne te
e tranne me
Ho vomitato l'anima
ieri
sembrava un mazzo di rose sul pavimento
come uno di quelli che mi facevano arrossire al ristorante
perché non sapevo cosa dovevo fare
e ti avrebbe tenute le mani occupate tornando a casa
Quelle mani, ahimè soltanto due,
che avrei voluto sanguisughe da salasso su di me,
dieci, venti soffici ventose tiepide sulla schiena
a togliere umidità, vuoto ed amarezza.
Ho vomitato l'anima,
ieri.

מודעות פרסומת