הרחובות היו ריקים ורוח אוגוסט מרחפת חמה על המדרכה. בטן הכבישים נחשפה וחריקת גלגלי אופניים ישנים עולה במעלה הכביש הפתוח, אבל הרחוב צר וקטן ובית עם חלונות בצבע תכלת בראשו, עליו כתוב רחוב רוקח 16. הרחוב שבור מאוד ובכל זאת שלם וישן עתיק שתיפוף הקפקפים היורד במורד נשמע כאן כבר לפני עשרות אלפי שנים. השעה שש בערב. מעל לבית עם החלונות התכולים מתנשא מגדל. ראשו בשמים, מצחו של הבית עם החלונות התכולים נוגע במורד מפשעתו של המגדל, אפילו לא בטבורו אלא מעט בברכיו, מתחת למפשעה. קומה עשר או אחת עשרה. השמים שייכים למגדל, המגדל השתייך לשמים.
חם כאן עכשיו. חם מאוד עכשיו. הרחובות לא ממריאים. הרחוב הזה ישן את שנת הקיץ והחורף באותה התנוחה. אפשר לשמוע בתוכו את סונטה לאור ירח או בוב דילן וזה לא ישנה, הוא לא יתעורר. רק עוברים ושבים מטפטפים במורד ובמעלה. ספורים האנשים שחיים ברחוב הזה.
מעל לרחוב הקטן איש יושב בשמים על כסא קטן מעץ, מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. הוא מביט אל הים, אולי מכרסם משהו, אחר נכנס חזרה לביתו. ברחוב הקטן יש אנשים שמתעניינים בהריסות הרחוב, במה שנחבא מאחורי גדר פח פתוחה. האנשים האלה לא מדברים בשפת המקום. המבנה העתיק השבור נראה להם כסיבה טובה לשיחה על תל אביב ועתיקות הגומחות והחורים שברחובות הישֵנים. כאשר ישובו לארצם יוכלו לראות שבלילה תל אביב נראית כמו גביש קריסטל כתום. שהרחובות הם מבנה תחריטי של יהלום קריסטלי. אבן אדומה ודולקת, ישראל היא טבעת על אצבע השבר הסורי אפריקאי.
אני מתחבאת ברחוב הקטן, מסובבת את גבי לעולם ויודעת שאני רוצה להיות ציפור שמקננת גם בארצות אחרות. יש לעוף אל העולם. האדם יכול לעוף. המגדל הזה לעומתו עומד נטוע מעל לבית עם החלונות התכולים. הם כעת המקום. והמקום לא עף לשום מקום.
במורד הרחוב מתגלגל פרח ורוד. הבית עם החלונות התכולים מוקף שיח מתפתל שמחבק את כולו בענפים ירוקים וסבוכים. הם מתלטפים מן הרוח החמה. לתוך הבית הזה נכנסים מדי יום אנשים ומגלים סודות לאיש שגר בו. גם הם חולמים לעוף. שלא כמו האיש שהולך עם הרצועה האדומה ביד ובסופה כלבה שחורה. הם נראים כמי שלא רוצים לעזוב. לעוף. רק ללכת להשתין על עץ ולחזור לאחור, אל הבית.
ויש אנשים שרוצים לעוף. ברחוב הזה הלכו יוסף חיים ברנר ודבורה בארון ונחום גוטמן. שמם כתוב על הקיר.

מודעות פרסומת