"קומי! קומי! יש לך תפקיד בעולם, התעוררי! זה לא טוב ככה", זעקה מכונת הכתיבה. השחלתי נייר
חדש וכתבתי אל שגרירות צרפת: "כל שאבקש: מקלט!" –
הצגתי עצמי כפליטה מן החברה הישראלית, כי עזב אותי איש ואין כאן הבנה. כי ב"שלושה דברים
האישה נקנית: בכסף או בשטר או בביאה." הוספתי בשורה הבאה ש"קודם מתן תורה היה אדם פוגע
אישה בשוק אם רצה נותן לה שכרה ובועל אותה וזו נקראת קדשה" אבל אני נקראת משוררת ו"משנתנה
התורה נאסרה הקדשה שנאמר ולא תהיה קדשה מבנות ישראל, לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות בלא
קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה".
"אבל לי יש תשוקה, אתם שומעים אותי שם? סוף כל סוף הקול שלי בשל ואינני דומה יותר לבנים.
איבריי החיצוניים השתנו ושדיים צמחו לי, התרחבו הפטמות והופיע שיער הערווה. גם אגן ירכיי רחב
ומלא. אבל עם הזמן פיתחתי מצב נפשי חולני, שמלווה יותר מדי בהרגשה מבולבלת. כבר כמה שנים
שאני דואגת על איזה דבר לא ידוע".
"זה דיכאון קליני!" בחן אותי הרופא, קבע לי כדורים ופסק בחבטה על שולחנו שאשוב אליו מדי חודש.
אז חשתי לבית אימי, גייסתי כמה בגדים לתרמיל ורצתי לספינה שתיקח אותי לצרפת. הנה, החלטתי!
אני בורחת לצרפת. נמלטת! כמו שידעתי שצריך לעשות.
תחנות רכבת מחכות לי, כסאות עליהם לא ישבתי ממתינים בסבלנות, עיתונים שעוד לא נכתבו מרשרשים לקראתי, זר מצחצח שיניו לקראת נשיקתו על שפתיי הרחוקות ולשוני הזרה.

רצתי אל הכביש הראשי ותפסתי טרמפים דרומה, עד שהגעתי לבוטקה בכניסה לנמל אשדוד. שני שומרים צעירים ומתולתלים, עם משקפי שמש כהות ומוזהבות של טייסים עצרו אותי בפתח.
"מה את מחפשת כאן?" אחד מהם שאל אותי.
"את אבא שלי, הוא עובד כאן בנמל ומחכה לי על הספינה שמפליגה לצרפת."
"איך קוראים לו?" שאל השומר השני ואני המצאתי איזה שם והתפללתי בכל לבי שאולי באמת יש שם עובד עם שם כזה.
במשך שעה הם תחקרו אנשים במכשירי הקשר ואחר כך קבעו: "אין כאן בכלל אדם עם שם כזה."
זיהיתי בעיניהם את ניצוץ החשד וביקשתי שיתנו לי להתקשר אליו בעצמי. הם הניחו לי להשתמש בטלפון שבבוטקה. אפילו הכינו לי כוס קפה ונתנו לי סיגריה, למרות שהייתה לי חפיסה מלאה בכיס. היה לי קר ואחד מהם נתן לי ללבוש חרמונית. לבשתי אותה מעל המעיל השחור שלי והתקשרתי לאבא. העמדתי
פנים שהוא שומע אותי מעבר לקו עד שהאמנתי בעצמי שהוא מקשיב לי. וכשהשומרים לא שמו לב הנחתי את השפופרת במקומה והתגנבתי ונכנסתי לתוך הנמל. כעבור עשרה מטרים שמעתי את צעדיהם שועטים לעברי. אז נשכבתי על הגב ולא זזתי. עצרתי את הנשימה, הרפיתי את גופי כגויה והם אחזו בקרסוליי ונשאו אותי חזרה לבוטקה. בשלב הזה החלטתי שכבר אין לי ראש למשחקים האלה. החזרתי להם את
החרמונית ויצאתי משם. המשאית הראשונה שעצרה לי הכניסה אותי לתוך הנמל. אך אף ספינה לא חיכתה לי."

מודעות פרסומת