לילה אחד הוא לא חזר הביתה. היא שכבה וחיכתה לו על המיטה, מרססת את רגליה באל טוש וקוראת במילון אבן שושן, האות מ' בידיה. הוא לא שב הביתה. זה לא אופייני לו, טיפוס משפחתי כמוהו, איש נאמן והגון. זה לא אופייני. הוא לא עושה דברים כאלה. משהו קרה. כן. משהו נורא. החיים משתנים בשנייה. היא טרקה את המילון והזבוב הענק התרסק ישר על הערך: התמוגג. בהשאלה: התרגש מאוד. למרגלות כנפיו הערך מוג: נמס, רך. בהשאלה: עלוב, מדוכא. רסיסי איבריו נמצאו על הערך: מובן מאליו. בעמוד 902, בלא הסבר נוסף. גופת הזבוב השחורה הייתה מפורקת לגזרים זעירים.
מתחת לחלונה חתול מיילל יללות עיקשות ללא מרווחי נשימה אויי …אהוייי….אההווו… היא קמה מן המיטה ויורדת אל עבר היללות. עיניים מביטות בה מן החלל השחור שבין גלגל המכונית לפגוש. חתלתול קטנטן ושחור. היא רצה לחנות וקונה לו טונה, מוסרת עצמה בידי היצור הזעיר ומקדישה לו את זמנה ומרצהּ. קונה גם ארטיק ולחם לעצמה כי חם היום, בריצה היא פנתה לחנות, במהירות, אך החתלתול עבר למכונית אחרת המשיך ליילל ופרוותו השחורה נותרה באפלה.
מישהו חלף לידה, איש מקריח עם כרס ועל עיניו השחורות משקפיים עבים.
"אני יכול לשאול אותך שאלה מוזרה? יכול להיות שלפני שמונה שנים תפסת טרמפים לראש פינה?"
"כן," היא הנהנה בראשה.
"יכול להיות שהייתה לך גיטרה?"
"כן."
"אני זה שלקח אותך לשם. אני יכול לעמוד לידך רגע?"
"לא. אני מחכה למישהו."
"טוב, אני לא אפריע לך."
"חכה רגע, היה לך אז שיער ארוך? היית רוקיסט נכון?"
"כן, בדיוק חזרתי מאירופה."
"זה לא יאומן. איך זכרת אותי?"
"לפי העיניים"
"לא יאומן"
"נסעתי לחברים שלי ברמת הגולן אחרי יומיים חזרתי ואת לא היית שם יותר."
כמה הזדקנת רצתה לומר לו אך שתקה. כל שערותיו הארוכות נגזזו.
"הפרעתי לך?"
"כן"
"אני מצטער."
"לא נורא" היא אמרה וחשבה על מה שעשו לו השנים, גזמו את שערו, רוח הנעורים אבדה, זה היה רק זמן ומקום של חופש וחיפושים. "האם מצאת את מה שחיפשת?" הוא שאל והיא נזכרה בבורסקאי שלקח אותה לביתו. הוא עיסה את גופה. רצה גם בין רגליה לעסות, שכבה על בטנה וידיו התקרבו עמוק יותר. אל בין רגליה. היא הדפה אותו. הוא הרפה. בבוקר חזרו אל הדוכן. הוא שתה בירה ומזג גם לה. בערב קילל אותה ואת כל הנשים היפות. "מה אתן חושבות שאתן עושות באות ומסנוורות עם היופי שלכן?" הוא צעק והיא ברחה. הלילה ירד, היא נכנסה לבית הכנסת בראש פינה, בקבוק יין ענבים עמד על הדוכן. לגמה ממנו וכמעט נרדמה על אחד הדוכנים. אור המנורות היה בהיר מדי. קמה ושוטטה ברחובות הריקים של ראש פינה, ראשה כבד, התמוטטה על מדרגות הגן, סוסים ריחפו מול עיניה, הלילה היה ארוך וסוסים מילאו את הגן, סוסים לבנים וגדולים, עד הבוקר דהרה על גבם חזרה אל ביתה. היא רצתה לקחת את גורלה בידיה, ללכת לאיבוד ולמצוא את דרכה.
"את עוד תמצאי את דרכך" אמר לה האב שביקר בדוכן הבורסקאי "זו רק תקופה חולפת. את תמצאי את דרכך. הזמן יעשה את שלו. זו רק תקופה."
"אתה זוכר איך שערי היה גזוז?" שאלה אותו עכשיו. "לא היה לי בית אבל הייתה לי גיטרה שקניתי בירושלים. היא עלתה לי מאה שקלים ולא ידעתי לנגן אך חשבתי שאם תהיה לי גיטרה יהיה לי מקום, יהיה לי ניגון, אולי גם פרנסה, אלמד לנגן ואשכח. אני זוכרת שעזבתי אותך שם. לא רצית לעזוב אותי אבל אני רציתי שתלך. שכבתי על אבן מתחת לעץ התות, אתה ישבת לידי, מעבר לגדר עמד בית ישן, חלונותיו היו פתוחים, מן החדרים בקעה נגינת פסנתר. הרמוניה בקעה מן הבית ואיזו שלמות נשגבת.
"לך עכשיו, אני נשארת פה, אתה יכול ללכת," אמרתי לך.
"את בטוחה? אני לא רוצה להשאיר אותך פה לבדך. אני אחזור בעוד יומיים ואחפש אותך." אמרת.
"לא. אל תחזור. אני אסתדר."
"אבל לאן תלכי?"
"אני לא יודעת. אני אשאר פה. אתה יכול ללכת עכשיו."
"אבל מה יהיה איתך?"
"אני אסתדר."
"אני הולך."
"תודה."
"לך, אני אהיה בסדר."
החתול המשיך ליילל מתוך אפלת הגלגלים.

מודעות פרסומת