פעם לא היו לי בעיות נפשיות בכלל. הייתי בריאה ומחוסרת כמעט מכל טראומה. חיי היו מאושרים ונטולי נוירוטיות. חפים מכל זכרון רע וריקים מהתאכזרות או אכזריות. הסתפקתי במועט.
האיש שלי הוא איש נאור וחסר כל שריד לברוטאליות שמכין לי ארוחה ושוטף את הכלים. מעסה את רגליי ואומר לי שהגוף שלי יפה. בנוסך לזה אני מלמדת שירה בבית ספר גבוה לאמנויות. חיי מלאים ואני משוטטת בעולם בריקנות. איש אינו יכול לפגוע בי. רוחי כמעט תמיד נוחה עליי ואני לא יודעת מדוע אני כך ואינני אחרת.
בשנת השלושים וחמש לחיי הכתה בי ההבנה שאינני חייבת להסתפק במועט. זה קרה לאחר שהעיר פרטה את נשמתי לסחורות זולות וחסרות משמעות. סחורות עבשות מיד שניה. חליפות מאריגים מחוספסים, שרשראות פנינים מזוייפות, נעליים דהויות, תיקים קרועים, עגילים ממתכת שחורה, מכנסיים זולים חסרי גיזרה, חזיות שמתבלות במהרה. הפליאה שבנפשי לא נבעה מכל אלה. התדהמה נבעה מהעובדה שנפשי נתרוקנה, שלא היה לי עוד דבר אחר למלא בו את זמני הפנוי, רוחי נכבשה בחומרים. החומרים היו הסיבה לרוח.

מודעות פרסומת