הפואמה שיירי אהבה נפתחת בסוף, בזמן ההבנה הבהירה של מה שארע. השיר הפותח הוא בעצם השיר הסוגר. השיר שנכתב אחרון, בו מצליח דניאל להפוך בעוז את הבנאלי לקסום. לבצע מהלך מקורי ולעשות את הבלתי אפשרי ולהשתמש בכל חלקי המחשב כמטאפורה למבנה הנפש המאוהבת. רשת קשר חבויה, לוחות שבירים, כונן צורב, המיית מאוורר פנימי. אלה סך מרכיבי בשר האהבה אשר בנתה קן בעולם הוירטואלי.

בשיר הבא מגלה האוהב שהוא עצמו טליה לעולה הנטרפת בשיני זאבים. ובשיר השלישי מתחילה העלילה לפעום ולגולל את סיפור האהבה שהייתה.
שם, בעולם הוירטואלי, יוני דואר מדאות וסירות נייר שטות על פני האוקיינוס, שם ניתן לקנות כרטיסי טיסה, שם הכל אפשרי, שם נרקמים אושר ותקווה. אך בעולם האמיתי דולקת החרדה להתרסק על פני האוקיינוס, לגווע ולהתמוטט.
האהובה נגלית כזאבה טורפת, בוקעת מן המחשב, אם לילדים, מבוגרת ממנו בשש שנים. זמנה צעיר ממנו בשש שעות, כך שבשעת חצות אצלה, מפציע השחר אצלו. ויש לילות שבהם חלונות השיחה מוגפים ונותר רק הבל פיה על פני המסך. כך נקלעת ונפתלת העלילה מול אישה אהובה ורחוקה, כפולת פנים, כפולת מצבי רוח, שהוא נודד אחריה. מסובך באהבה, גומע את דמעותיו להרוות צמאונו. הוא כלוא באהבה ואינו מסוגל לראות דבר מלבד את מעלותיה. על אף מודעותו לכפילות פניה. הוא אינו יכול שלא להבחין ביופיה ולהתכחש לערכה.
חולה אהבה הוא נוסע אליה ומגלה את כיעור ארצה. הם נפרדים בלי נשיקה. אז נחשף תופת האהבה ונשפך הדם מן הלב. משם נובעת הכתיבה, מתחושת הכלום והבקשה לבעור בשנית. מתוך הגעגועים והנסיון להחיות את האהבה בכתיבה תוך כדי אובדן הדרך ואיבוד הניגוד, מפציעה ההבנה החשובה שהאהבה היא חלום נהדר, חלום שהוא האהבה עצמה. אז נותר רק לאסוף את שיירי האהבה והידיעה שהיה זה רעב, לא כמו שבחיים והכי בחיים.
הפואמה נעה מן החלום אל העירות וחוקרת את גבולות האשליה והמציאות. את הוירטואלי והאמיתי.
דניאל עוז יצר את המבנה הזה במילים תמימות, כלומר שלמות, מדויקות, שאין בהן שקר, בעודן מתארות עולם שיקרי. כך נהפך הפייסבוק ליונת דואר ולמחשב יש המיה פנימית.
יש תיקון במילים האלה, הן משיבות את הרומנטיקה והרגש לעולם ציני, הן מתקנות את התמונה השבורה, את השפה הטכנית, הן שותלות את העולם הנפשי בעולם הטכנולוגיה, המקשר בין שני לבבות, אשר ביניהם מפריד אוקיינוס. הן שותלות את רשות היחיד בעולם שנשלט על ידי ההמונים.
האלכימיה מתבצעת באמצעות השפה המתארת עולם שאין בו ממש, אשר בכוח היוצר נהפך ליש, וכך חלונות השיחה מוגפים ושומר המסך המפלבל בחלומו נהפך לאנושי. העולם הוירטואלי מקבל תלת ממדיות הנוצרת מעוצמת הכמיהה.
"שטיפת החושך גלשה גלשה
גילתה את חושך חמוקייך."

יש כוח רב בשפה הזו אשר בה הוא מתוודה על היותו שקוע עד צוואר ברוחות הזמן הזה אך בו זמנית מתמרד ברוחות הזמן. זהו הכוח שבועט ומסרב לקבל את גזירת האדישות הטכנית. זהו הכוח שכותב בכדי שלא לאבד את משמעות העיקר, הוא כותב בשפת ספר הספרים, וחדרי הלב המבקשים להתרחק מרוחות הזמן בכדי להציל את תמימותן האנושית, את שלמותן, למען ישובו הרוחות למנוחתן. היופי הגדול שבאלכימית הפואמה הזו היא היכולת ליטול את הפרוזאי והיומיומי הבזוי, ובעדינות להפכו לרומנטי ונשגב. המיית מאוורר פנימי, להשתיל נפש בלב המחשב. המרחק הלשוני מן העכשיו, המרחק מרוחות הזמן, הוא הסירוב להתאחד ולקבל את קור השפה הטכנית שבה נבנה קן אהבתו. לכן הוא שב אל המקרא, ללגום ולצייר מצבעי הבאר העתיקה.
"ירדתי נתבגה ומצאתי מטוב בא ארה"ב
ויהיה סער גדול באויר וחישב המטוס להשבר."
הכוח המורד בזמן, פונה דווקא אל המקום ההפוך, הקיצוני, שיש בו טון של גזירת גורל. של שליחות אלוהית. כך השפה העכשוית נטמעת בשפה התנכית, במקור העברית. השיבה אל העברית המקורית היא השיבה אל המקור העצמי. התרחקות משפת האהובה, מן הלעז והזרות, השפה המקורית היא השפה המתקנת את השברים. כך נוצרת קונטרסטיות ברורה של החדש והישן, העיקר והתפל, העל זמני והזמני, התופעה והנצח. הוא נוסע אל היכל קודשה של אהובתו, כנביא החושש שציפור תבלענו. הו אלא רוצה להתנבא, הוא אינו יונה הנביא, משום שהוא טס אליה במטוס ולא באניה או בבטן הלוויתן, אבל זה ההבדל היחיד, משום שבהמשך ברור שהוא מגיע לנינווה. בינתיים שפת הלעז מתערבלת בשפה התנכית, המקומית, השפה שלה והשפה שלו. הוא מגיע אל "כביש סופר סייזי שומם." השתלבות המישלבים הלשוניים יוצרת אירוניה המסייעת לנשיאת פצעי האהבה. בהבנה שלא נותר עוד מקום לפצוע, אלא רק לתקן ולא אך באופן אישי, אלא שמתוך הסיפור האינטימי צומחת הבנה אוניברסאלית.
בנחיתתו באלבאמה, נגלה לו העולם שבו היא חיה ואין לו עוד ברירה אלא להשמיע את נבואת הזעם מול המראה המתחולל מול עיניו. משום שמעבר לים, נחשף עולם מטומטם, דשן, שומם, גזעני, פגום וחסר אהבה. כך מתבהרת הביקורת העדכנית ביותר שניתן להשמיע היום, בישראל ההולכת ונהפכת לקולוניה אמריקאית וסובלת גם היא מאותם תחלואי גזענות וטמטום. העברית הולכת ונהפכת למין שפה מתורגמת מאנגלית וכך פאקינג ואוי מיי גוד נשמעים ברחוב ובטלויזיה ברגעי התרגשות תכופים. ואין יותר אהובי אלא בייב או בייבי או מיי דרלינג. הביקורת הזו, נבואת הזעם הזו, חשוב שתשמע, בטרם תדרס ותרמס העברית עד עפר דק ולא ישאר ממנה זכר מחוץ לספרים. לכן המהלך שמבצע עוז בחזרה אל השפה המיקראית, אל העברית הראשונית, הוא הנכון והמדויק לתיקון רוחה החולה לש השפה בתקופה זו. כך נחשף שברון הלב ומשברון הלב חבלי היצירה והלידה. הדם נשפך מן הלב והאצבעות דופקות את הראש במקלדת. "ראש מורד כורע ללדת." את המילים שירפאו את חתכי האהבה, השריפה, והקור.
בנסיון להחיות את גווית האהבה, נותרת רק הכתיבה, כמו גם העברית עצמה, היא הרוח המנשימה את גווית האהבה. אשליית האהבה נמוגה והלוויתן נהפך לדג זעיר, מושט מעושן ובודד והניגון שהיה נושב כרוח, מכבה את הגפרור הבוער. כל שנותר כעת הוא להבין על מה היה כל העניין, ובמה האשמה? בחילופי מצבי הרוח? בהתקף דפרסיבי? ובכל זאת היה זה חלום נהדר שלא ניתן לוותר עליו. וזו הגדולה וזה הנצחון העיקרי, אי היכולת לוותר על החלום. זו האצילות, אהבת חלום האהבה, האהבה לחלום הנהדר הזה, זה הצחוק הגדול. האהבה לחלום אשר בכוחו להתקיים בשנית ולהתגשם בשנית, כל עוד הוא יאהב את החלום הזה, כך ניתן להחיות את גווית האהבה. והרי בכל אהבה טמון קסם אלוהי.
כעת כל שנוצר הוא לאסוף בדיו את הפיסות השבורות, ליצור מהן פואמה מרהיבה שכזאת, לשוב את המילים התמימות וליצור מהן יצירה שלמה. שיירי האהבה נאספים בדיו: כרטיס טיסה, מחשב, פרידה, מיכל ריק של תרופה, שירים שיוצאים לאור וניצלים מאופל המגרה. עבורי הפואמה הזאת היא מיכל תרופה מלא.

*

חֲתוּלָתִי יוֹדַעַת, עוֹד מִגִּיל חֲצִי שָׁנָה,
אֵיךְ לִקְפֹּץ עַל הַיָּדִית וּלְהִכָּנֵס לַחֶדֶר,
אֲבָל כֵּיצַד לָצֵאת הִיא לֹא לָמְדָה.
הִיא מִתְרַפֶּסֶת בְּסָמוּךְ לַדֶּלֶת וּבוֹכָה.

כָּךְ אֲנִי בָּאַהֲבָה,
אֶלָּא שֶׁאֵין מִי שֶׁיִּפְתַּח וְיוֹצִיאֵנִי.

הוצאת אבן חושן, 2013

Advertisements