המלאך של קירקגור מאת פינחס שדה

עומד אני בחדר בשכונת יד אליהו בתל אביב. לפני יושב אדם, ערום מחגורתו ומעלה, רכון על שולחנו. הוא כותב. הלילה ליל קיץ, ומבעד לחלון הגבוה שבקומה השמינית נושבת רוח חמה. בחדר ספרים, תמונות, צמחים. האיש יושב וכותב. הוא אינו רואה אותי. אבל אני מביט מעל כתפו ורואה את אשר הוא כותב. הוא כותב בשתי נוסחאות אפשריות אחרות. אני אינני נוטה להסכים עמו, אבל איני אומר דבר. ייתכן כי גם אילו דיברתי לא היה יכול לשמוע אותי, אך מכל מקום אין אני מורשה להשמיע את קולי.
טעמי ונימוקי עמי לכך שאיני מסכים עמו. וזאת, הואיל והוא רק מעלה השערות ואילו אני יודע את האמת. אני יודע כי לא רק שהנוסח הקדום אפשרי, אלא שאפשרי גם נוסח אחר, אשר הסופר הלז אינו משער את קיומו.
ברם, אין ברצוני לדבר פה בעניין אותה עקידה שלא נתממשה. עניין זה אינו נוגע אלי. לעומת זה, בכוונתי לגולל במלים אחדות סיפור של עקידה אחרת, שאכן נתממשה. גם אין הם נוטלים צד של דמיון, שני הסיפורים הללו.
הסיפור שלי מתרחש לפני מאה וארבעים שנה. בקופנהאגן, בירת דנמרק, מתגורר בחור אלמוני ושמו סרם קירקגור. הוא פילוסוף, או על כל פנים בתור שכזה יהללוהו הדורות הבאים אחריו.

ובכן סרן קרקגור הלז מתוודע אל נערה בשם רגינה, רגינה אולסן, זה שמה. היא בת שבע עשרה. שהנים באים בברית – האירוסין. סרן אוהב אותה. אין לו זולתה. היא כל היקר אשר לו. אף על פי כן, כעבור שנה הוא מחליט לבטל את אירוסיו ולוותר עליה. מדוע, מה מניע את הבחור המסכן עשות מעשה זה?
והרי בעצמו כתב פעם כי בכוחה של רגינה היה להפוך אותו "לאיש המאושר ביותר בעולם". שעליו להקריב את אושרו, את חייו, את החיים הללו שלדתו הם סתמיים ואפסיים, למען מה שהוא מכנה בשם "החיים הדתיים". או פשוט, הדתי.
בקיצור, הוא רוצה להקריב קורבן, והוא רואה כמופת לנגד עיניו את הרועה הקדמון ההוא, אברהם, שעלה ההרה להקריב את בנו יחידו.
יפה. אך כזכר נשלח אז מלאך אל אברהם ההוא, ורגע לפני שעמד שלחוט את הילד קרא המלאך אליו לאמור:"אל תשלח ידך!". זה היה ממש ברגע האחרון, וכך נמע המעשה. והנה בדומה לכך גם בסיפור הנוכחי נשלח מלאך לצורך זה. עליו לבוא אל האיש הצעיר בעצם שעת הערב בה יושב הלה וכותב את מכתב הפרידה שלו לארוסתו, וברגע בו ישלח ידו לחתום על המכתב, רגע לפני כן, אמור המלאך, הבלתי נראה כמובן ללחוש על אוזנו: "הרף! אל תשלח ידך!" אין ספק, קריאתו של המלאך אי – אפשר לה שלא תפעל את פעולתה.
ובכן מוצא המלאך שנבחר לשליחות זו את עצמו בקופנהאגן, והוא מועיד פניו לביתו של סרן קירקגור.
ואולם בהיותו מלאך חדש אשר טרם ירד עד כה לעולם התחתון, הרי בדרכו בחוצות העיר אין הוא נמנע מלהעיף מבט סקרני פה ושם במתרחש לעיניו. בסמטה אחת של הרובע העתיק, סמוך לגשר לנגברו, הוא אף משתהה לרגע כדי לצפות בשני מלחים היושבים בפתח בית – קפה ומשחקים בקובייה.
אך אהה רגע זה שהוא משתהה בו בהגיעו אל הקסת לאחר שחתם על המכתב. רגינה אולסן תנשא לאיש אחר, וארבע עשרה שנה לאחר הערב ההוא ימות קירקגור כאיש בודד ומסכן, אשר תהילת הדורות הבאים אין בה כדי להחם את יצועו הקר, והכסף המעט שנותר לו מירושת אביו אין בו אלא כדי כיסוי הוצאות הקבורה. זהו סיפור המעשה כפי שאירע, ואני , המספר זאת, יודע את הדברים לאשורם, כי אני הייתי המלאך ההוא.

(מתוך ספר האגסים הצהובים)

מודעות פרסומת