היבריס

לִפּוֹל אֶל תּוֹךְ
הַיָּם שֶׁלְּךָ
וְלֹא לָדַעַת שֶׁזֶּה
הַיָּם שֶׁלְּךָ
לִפּוֹל
וּלְהַרְגִּישׁ
בְּמַחֲלַת יָם שֶׁאֵינָהּ נִגְמֶרֶת
אַתָּה הָעוֹלָם הַכָּחֹל
שֶׁלֹּא אַפְסִיק לִשְׂחוֹת בּוֹ
כִּי אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת
מלבד הַשְּׁחִיָּה הַזֹּאת
בַּיָּם הַזֶּה וּבַלִּוְיָתָן הַמְּקֻעֲקע
עַל כְּתֵפְךָ
אֵינֶנִּי מַכִּירָה אֲדָמָה אַחֶרֶת
מִלְּבַד הַמַּיִם
שבַּטּוּרְקִיז מַטְבִּיעִים רָאשִׁי בִּזְרוֹעֲךָ
וְהלִוְיָתָן שׂוֹחֶה בִּבְשׂרִי
וְהייתי בּשׂר מִבְּשַׂרְךָ
וְהיינוּ עֵץ נוֹשׂא פְּרִי
על פַּלְגֵי מים סוערים
אֲהוּבִי,
הנרוֹת דּוֹלְקִים בְּעֶרֶב שׁבּת
אֵשׁ הצתנוּ
וְהיינוּ נאהבים לְשֶׁמשׁ
שֶׁל צהרים על מטתְךָ
הייתי סְפוגת שמש
וְאמרְת לי שאני כזאת
סְפוגת שמש
וְאחר כּךְ הרִיתי וְהייתִי לִוְיָתָן
גְּדוֹלָה וּמְרוּחֶקֶת
וְלא נגע בּנוּ הַשֶּׁקֶט
אבל נוֹצַר אוֹקְינוֹס.

Hybris

Tomber dans tes eaux sans savoir
que ce sont tes eaux.
Tomber, avoir le mal de mer infiniment.
Tu es le monde bleu où je ne cesserai pas de nager
parce qu'il n'y a pas d'autre fin que de nager en ces eaux.
Je ne connais d'autre terre que ces eaux
dont je garde l'empreinte turquoise sur mes bras,
le Léviathan nageant dans ma chair, j'étais la chair de ta chair
et nous étions l'arbre portant le fruit
sur les fleuves tumultueux
de mon Amour.
La lumière du shabbat est allumé et le feu brûle.
Nous adorions le soleil de midi sur ta couche,
j'étais submergée de soleil,
et tu m'as dit: tu es submergée de soleil.
Puis je fus pleine de toi,
je devins grande et lointaine.
Et le silence cessa,
l'Océan fut.

ים יהונתן

הגאות נסוֹגה מן החדר
כְּשאתה ישן בְּסוד מים מתוקים,
ראשך מונח בין ידי כמצוף
אך גופך כבר נוגע בקרקעית.
הרוח מתפתל מעלינו
עת צף מבטי על פניךָ
כחלקיק מים
העולה ויורד מנשימתךָ,
גלי גוּפך ישֵנים במסתרי מים סודיים
מעירים את גופך המחכה למְשִׁיכת הירח.
הרוּח בגלים סודק פְּתַחִים פְּתַחִים לְאוֹר השמש
והירח נע במעגלי חלומךָ
עד גאות גדולה מציפה את החדר
ומפזרת שברים חדשים. בסוד מים סמויים
אתה גדל, מנִיח ראשך על שפת ידיי
ולא אגע בגוּפך היַשֵן, אך אזרוק אבן קטנה
אל מסתרי הים עד יתעגלו הגלים ויתפשטו החוצה.
הם שיעירו את גוּפך המְחָכֶּה להתפרק
לאשד מערבולות וקצף
ולפקוח את ים-יְהוֹנָתָן.

la mer Jonathan

La marée a reflué de la chambre
où tu dors dans le secret des eaux douces.
Comme une bouée ta tête entre mes mains
quand ton corps déjà touche le fond.
La brise se faufile entre nous,
mon regard sur ton visage
est un filet d'eau qui monte
et glisse de ton souffle.
Les vagues de ton corps gisent
et s'éveillent dans le mystère profond de l'eau
et l'attraction de la lune.
Le vent ouvre des brèches
pour faire entrer la lumière du soleil,
la lune danse dans la spirale de tes rêves
jusqu'à ce qu'une grande crue inonde la pièce
et disperse les nouvelles brisures
dans le secret des eaux occultes.
Tu grandis,
ta tête est posée sur la rive de mes mains.
Je ne toucherai pas à ton corps endormi,
je lancerai de petits cailloux aux secrets de la mer,
pour que les vagues s'arrondissent et se répandent autour.
Ce sont elles qui répondent à l'attente de ton corps
pour se fondre dans l'écume,
et t'offrir la mer, Jonathan.

שירה

הַתִקשוֹר יָדַיי בְּשַלוֹם
לַמְרוֹת שכּוֹחִי מְאוּמַץ לַאֵש
מִתוֹך סוֹד אֳשָכְנֵע לְבַנָה
לָתֵת לְךָ מכּוֹחֳ שֶמֶש

כַּעֶת, תִּקְשוֹר יָדַי בְּשַלוֹם
בּבְאֵר השֶפַע אָלַוֶה שִירַת עֶרש
לְקרְבֶּרוֹס. רְעַמָת נְחָשַיו תִקְרוֹס בָּחַמְסִין
בַּלוּטות אַרְסוֹ תּוֹסְסוֹת
תַּחַת קַרְדוֹמֵי הָחוֹמֶץ- הָמַר
יִיתַלֵש זְנַבו וְיִיכַרֶת עוקֵץ פִּרְיוֹ הָעָקַר.

עַכְשַיו, תִּקְשוֹר יָדַי בּשָלוֹם?
תְּבוּנִיות הֲשִיר הִיא תְּבוּנִיוּת הָחַיים
בָּמִישור הָבִּלְתִי מוּגְבַּל שֶל פְּעוּלָתם
הֵיכַן שֶישְנַה שִירָה שומֵר הַשְאוֹל נִרְדָם.

La poésie

Tendrai-je la main pour la paix
quand ma force est attirée par le feu.
Secrètement je persuaderai la lune
de te donner la force du soleil.

Si je tends la main vers la paix
je fais accompagner le poème par un Cerbère.
Dans la vallée de l'abondance
le khamsin arrache le venin du serpent,
sa queue il la tranche et sa vile morsure,
à coups de hache.

Quand je tends la main pour la paix,
la raison du poème est celle de la vie,
son territoire est infini,
où la poésie surgit
le gardien de l'enfer s'endort.

שושנת הבשר

אֵיזֶה דָּבָר צָלוּל נִסְתָּר בְּשֹׁרֶשׁ אַהֲבָתְךָ?
שׁוֹשַׁנַּת הַבָּשָׂר שָׁרָה מִשִּׁירַת הָעֲצַבִּים
שְׁלֹשָה פֵּרוֹת תְּלוּשִׁים וּבְבִטְנָם יְלָלָה
אֵיזֶה דָּבָר צָלוּל נִסְתָּר בְּשֹׁרֶשׁ אַהֲבָתְךָ?
אִישׁוֹן הַחֹשֶךְ שָׁר מִבְּרֵאשִׁית רִשְׁעָה
אַתָּה שׁוֹתֵת מֵעָלַי בַּחֲלַל לֵילוֹתַי
דַּם וְרִידֶיךָ הַכְּחֻלִּים שׁוֹרֵק אֶל כּוֹס רֵיקָה
אִם אוֹסִיף וְאֶשְׁתֶּה מִיָּדֶיךָ הַקָּרוֹת
עוֹד נוֹטְפוֹת הַטִּפּוֹת
וּבַכּוֹס אֲפֵלָה. הֶחָצֵר נִתְרוֹקְנָה,
פָּנֶיךָ מְטַפְּסוֹת לַקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה
וַעֲפַר הָאָרֶץ עוֹד נוֹשֵׁק לִסְדָקֶיךָ
זוֹלֵף רֵיחַ הַיַּיִן הַנִּקְרָשׁ בֵּין שִׁנֶּיךָ
כִּתְהוֹם צְחוֹקְךָ הַנִּמְשָׁךְ
אֶל הָאוֹר הַסָּגֹל, נִמְשָׁךְ כְּלַפֵּי
אִישׁוֹן הַחֹשֶךְ
אוֹר לָבָן טָהוֹר.

La rose de la chair

Quelle ombre claire cachée à la racine de ton amour
la rose de la chair chante le chant des douleurs
trois fruits arrachés leur ventre crie
quelle ombre claire se cache dans ton amour
du commencement une prunelle obscure chante le mal
au creux de mes nuits le sang de tes veines bleues
s'écoule et soupire dans le verre vide
si je bois encore dans tes mains froides
il tombe des gouttes
dans le verre c'est l'obscurité, à l'extérieur le vide,
ton visage monte un autre étage.
Et la poussière de la terre colle encore à tes fissures
une odeur de vin figé s'écoule entre tes dents
comme un gouffre ton rire est attiré
vers la lumière violette, tirée contre
la prunelle de l'obscurité
une lumière blanche et pure.

נחלת בנימין 107

הָלַכְנוּ בְּעוֹרֶף הַמִּלְחָמָה רְכוּנִים זֶה עַל זֶה כְּבָתִּים שֶׁקָּרְסוּ
הַגֶּשֶׁם פָּסַק בָרְחוֹב הַצַּר וְכל אָדָם וְכֶלֶב רָחֲקוּ
בְאוֹתָם יָמִים חִפַּשְׂנוּ אַחַר הַקֶּסֶם שֶׁבִּסְרָטִים עַל אָמָנִים מֵתִים
וְלֹא קָרָאנוּ בָּעִיתוֹנִים עַל הַגְוִיּוֹת.
גַרְנוּ מֵעַל שׁוּק הַתַּבְלִינִים וְהַנַּגָרִיּוֹת
הֵיכָן שֶׁהָעֲסָקִים דָּפְקוּ.
וּמִי שֶׁתָפַס אֶת מְקוֹם הַחֲנִיָה הַקָּבוּעַ נֶחְתֲּךְ בִּגְרוֹנוֹ
גַּם בְּשֵׁשׁ בַּבֹּקֶר כְּשֶׁהֲשֶׁמֶשׁ הַקַּר נִגְלָה
הִסְתּוֹבַבְנוּ אֶל הַקִיר וְעָשִׂינוּ אַהֲבָה
בְּכָל הַרְצִינוּת הַנְּחוּצָה לִנְפָשׁוֹת שֶׁטֶּרֶם דַּמְמוּ.

107 rue Nahalat Binyamin

Ecroulés l'un sur l'autre, nous fermions la marche d'une guerre
dans la rue étroite il ne pleuvait plus, ni âme ni chien qui vive.
En ces jours nous ne cherchions pas la mort dans les journaux
mais dans la magie des films sur les artistes disparus
Nous vivions au dessus du marché aux épices et des menuiseries
là où les affaires flambaient
On se tranchait la gorge pour une place de parking
et à six heures du matin quand le soleil froid perçait
nous nous retournions contre le mur pour faire l'amour
avec tout le sérieux nécessaire des âmes qui ne se sont pas tues.

*
אָהַבְנוּ לְהִתְעַלֵּל בְּאַהֲבָתֵנוּ
לִדְחֹף אוֹתָהּ מִצַּד לְצַד, לְטַלְטֵל אוֹתָה, לְסוֹבֵב לָהּ אֶת הַגַּב
לִרְאוֹתָהּ סוֹבֶלֶת מֵחֹסֶר יַחַס, מִכַּעַס, מֵאֵלֶם
שְׁתוּקָה עַד לִבָּהּ הַנֶּחְנָק,
אָהַבְנוּ לְיַסֵּר אֶת אַהֲבָתֵנוּ
לִבְחֹן אֶת גְּבוּלוֹת נְשִׁימָתָהּ מִתַּחַת לַמַּיִם.
אַרְבַּע כַּפּוֹת יָדַיִם סְבִיב גְּרוֹנָהּ
חִכִּינוּ לְשִׁעוּלֶיהָ, לְהִתְפַּכְּחוּתָהּ, לְעֵינֶיהָ הָאֲדֻמּוֹת מִבְּדִידוּת.
עַד אֲשֶׁר יִפְקַע הַצְּחוֹק מִשִּׁבְרוֹנָהּ וְנָשׁוּב לִהְיוֹת בְּיַחַד.
מִתְעַלְּמִים מִדָּמָהּ הַנִּגָּר מִתַּחַת לַמִּטָּה
מִכָּל שֶׁבִּקְשָׁה לוֹמַר.

*

Nous aimions maltraiter notre amour
lui tourner le dos, poussé, ballotté en tous sens,
et le voir souffrir de notre indifférence
jusqu'à étrangler son coeur,
nous aimions torturer notre amour
sentir ses limites à respirer encore sous l'eau,
nos quatre mains autour de sa gorge
attendant qu'il tousse, se reprenne, les yeux rouges de solitude,
jusqu'à rire de sa rupture, pour être à nouveau ensemble.
Nous ne voyions plus son sang couler sous le lit
ni tout ce qu'il voulait dire.

רַעַד הָעיר
הָעִיר הַפְּנִימִית רָעֲדָה
וְהָיָה צֹרֶךְ לְהִצְטַעֵר מְאֹד וּלְבַקֵּשׁ סְלִיחָה
לָדַעַת שֶׁלֹּא תָּשׁוּב הָעִיר לְקַדְמוּתָהּ
כִּי פָּגוּ הָאֵמוּן וְהַשֶּׁקֶט בִּרְחוֹבוֹת הַלֵּב הַחֲשׁוּכִים.
בְּמֶרְכַּז הַסָּלוֹן הִנַּחְנוּ לְמַשְׁקִיפִים מִן הַחוּץ לְהִתְעָרֵב
וּלְהִכָּנֵס וְלָשֶׁבֶת עַל הַסַּפָּה הָאֲדֻמָּה
וְהֵם בַּעֲלֵי מַבָּע רֵאָלִי שֶׁל מוֹרִים לְמָתֶמָטִיקָה
וְהֵם קָרִים וּמִשְׂתַּכְּרִים מַשְׂכּוֹרוֹת גְּבוֹהוֹת
וְאָנוּ סְגוּרִים בְּסִפְרֵי הַשִּׁירָה
וְאָנוּ עִיר מְבֻצֶּרֶת שֶׁכָּעֵת חוֹמוֹתֶיהָ נָפְלוּ
כִּי הִנַּחְתִּי לַזַּעַם לִפְרֹץ וּלְקַלֵּל אֶת שֶׁהָיָה.
וְהַמַּשְׁקִיפִים בַּעֲלֵי הַמַּבָּט הָרֵאָלִי
אָמְרוּ שֶׁהֵם בָּאִים בְּאַהֲבָה
וְהוֹדוּ שֶׁהִנַּחְנוּ בְּיָדָם כֹּחַ רַב
לְהַחֲרִיב עָרִים מְקֻדָּשׁוֹת
וּכְבָר לֹא הִבַּטְתָּ בְּעֵינַי וְהָיִיתָ רָחוֹק,
כִּבִּיתָ אֶת הָאוֹר וְהָלַכְתָּ לִישֹׁן.
נוֹתַרְתִּי לְיָדְךָ בַּחשֶׁךְ
לָחַשְׁתִּי שִׁמְךָ וְלֹא עָנִיתָ
רָצִיתִי לְהִצְטַעֵר מְאֹד וּלְהִתְחַנֵּן לִמְחִילָה
וְנָגַעְתִּי בְּגוּפְךָ הַחַם וְלֹא נָגַעְתָּ בִּי בַּחֲזָרָה.

Tremblement de ville

La ville intérieure tremblait.
Fallait-il être vraiment désolé et demander pardon
se dire que la ville ne serait plus jamais la même
car la confiance et la paix dans son coeur obscur étaient atteintes.
Au centre du salon des observateurs étrangers sont entrés.
Assis sur le canapé rouge.
Ils ont le regard réaliste de professeurs de mathématiques
le regard froid et de hauts salaires,
tandis que nous sommes enfermés dans les livres de poésie,
nous sommes une citadelle dont les murs sont tombés
parce que j'ai laissé la colère éclater et invectiver ce qui fut.
Les observateurs au regard froid
ont dit qu'ils venaient par amour
et admis que nous leur avions confié un pouvoir
capable de détruire des villes sacrées.
Tu ne me regardais plus dans les yeux, tu étais loin.
Tu avais éteint la lumière et tu étais parti.
Je suis restée près de toi dans le noir,
j'ai murmuré ton nom, tu n'as pas répondu
je voulais m 'excuser, demander pardon
j'ai touché ton corps chaud, et toi tu n'as rien fait.

ולא עזבת

אָהַבְתִּי אוֹתְךָ כְּמוֹ שֶׁבִּקַּשְׁתָּ וְתָלִיתִי מְנוֹרוֹת עַל רָאשֵׁי הַשְּׁקָרִים
הָיִיתִי אֲחוֹתְךָ הָרָעָה, אִמְּךָ הַחוֹרֶגֶת, בִּתְךָ הַסּוֹרֶרֶת
פָּתַחְתִּי אֶת כָּל הַבַּקְבּוּקִים וְלֹא סָגַרְתִּי אֶת הַשְׁפוֹפֶרֶת
הָיִיתִי כָּל מָה שֶׁשָּׂנֵאתָ
וְאָהַבְתָּ אֶת שַׁעֲרִי שֶׁאַף אֶחָד מֵחֲבֵרֶיךָ בּוֹ לֹא יִגַּע
וּבָנִיתָ לִי מַדָּף וְלֹא חָשַׁבְתִּי עָלֶיךָ וְלֹא הֵעַפְתִּי אֵלֶיךָ מַבָּט
בָּחוּץ חֲתוּלִים לָחֲשׁוּ בִּשְׁמִי וְיָרַדְתִּי אֲלֵיהֶם לְהֵעָלֵם בֵּין גַּלְגָלֵי מְכוֹנִיּוֹת
בְּאָפֵלָת הַבֹּקֶר צָרַחְתִּי אֶת שִׁמְךָ וְהִתְחַנַּנְתִּי שֶׁלֹּא תַּעֲזֹב
וְלֹא עָזַבְתָּ אֲבָל הִצַּבְתָּ תְּנָאִים
אָסַרְתָּ עָלַי לִהְיוֹת לאֲחֵרִים. וְלֹא הָיִיתִי לְאִישׁ מלבדְךָ
עַל הַמַּדָּף הִנַּחְתִּי סֵפֶר בּוֹ כָּתַבְתִּי אֶת שִׁמְךָ וְנָתַתָּ לִי יַלְדָּה
וְהָיִיתִי רַק שֶׁלָּהּ. וְלֹא הִנַּחְתָּ לִי לְהָרִים רָאשִׁי בְּגַאֲוָה יהירה
דָּאַגְתָּ לצניעותי וְלֹא הֶאֱשַׁמְתָּ אִישׁ מלבדי
בְּעֶרֶב הַשַּׁבָּת לֹא הִדְלַקְתִּי נֵרוֹת אַךְ תְּפִלּוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת פָּלְשׁוּ לְחַדְרֵנוּ
עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי וְתִרגַלְתִּי נְשִׁימוֹת שֶׁהֵעִיפוּ אוֹתִי הַרְחֵק מִבֵּיתֵנוּ
נחתְתִי עַל אַדְמָתְךָ הָרוֹעֶדֶת
וְהִתְחַנַּנְתִּי שֶׁלֹּא תַּעֲזֹב אוֹתִי וְלֹא עָזַבְתָּ
וְהִתְחַנַּנְתִּי שֶׁתַּעֲזֹב אוֹתִי וְלֹא עָזַבְתָּ.

Tu n'es pas parti

Je t'ai aimé à ta façon, couronnant les mensonges de lumière
j'étais la méchante soeur, la marâtre, la fille rebelle,
je débouchais les bouteilles sans jamais les refermer,
j'étais tout ce que tu détestais.
Tu aimais mes cheveux, personne d'autre n'y toucherait
tu m'as offert une étagère, je ne cherchais pas ton regard.
Dehors les chats miaulaient mon nom enroulés sous les voitures,
à l'aube triste j'ai crié ton nom, je t'ai supplié de ne pas partir.
Tu ne l'as pas fait mais tu as posé tes conditions,
m'interdisant aux autres, je t'appartenais.
Sur le livre j'ai écrit ton nom, et tu m'as donné une fille,
à elle seule j'appartenais, mais je devais baisser le front, rester pudique,
je n'allumais plus les bougies du shabbat, pourtant
notre chambre étais pleine de prières,
je fermais les yeux pour atterrir sur ta terre tremblante.
Je t'ai supplié de ne pas partir,
puis de partir, mais
tu n'es pas parti.

תרגם מעברית לצרפתית המשורר מישל אקהרד אליאל.
Traductions de l'hébreu par Michel Eckhard Elial

מודעות פרסומת