לפעמים בלילה, יוצא ישראל מביתו וצועד באטיות ברחבי גן העצמאות. רוח הים מבדרת את שיערו הדליל. הוא אדם טוב שאוהב לתת מעצמו לאחרים, ויש לו איזו משיכה עמומה לאזור הגן החשוך. צלליות תלתלים כהים וכפות ידיים אפלות מושכות אותו לבין העצים התמירים שריח מלח משוך על עליהם. הוא רוצה לדבר עם אחד הנערים. שאחד מן הצללים יתממש וישב מעט לצידו, והוא יספר לו על המלחמה ההיא כשהיה נער בעצמו. הוא רוצה לספר למישהו על תהילתו כחייל שמשה את גופת חברו הטוב מן התעלה. חברו הטוב ביותר, האחד שאין בלתו. כל נים בגופו הוא ידע. על פני שפתיו המתות חלפו שפתיו לראשונה. אם רק אחד מהנערים היה מסכים לשבת לצידו ולו רק לחצי שעה, היה מספר לו על החייל היחיד שהיה טוב ממנו, שהיה אמיץ ורווי תשוקה לניצחון ולהרג. זה שנתן את חייו למען הקמת המדינה. אך הצללים נסתרו תמיד מאחורי העצים ולכל עץ שהתקרב רחק צל הנער ולא עלה בידו לאחוז בו.

מודעות פרסומת