כששבתי לתל אביב גיליתי ששיר שכתבתי התפרסם בעיתון. בתיבת הדואר המתינה לי מעטפה לבנה ובה מאתיים שקלים במזומן. באותו לילה קניתי בקבוק יין אדום ושכרתי חדר באכסניה ברחוב הירקון. אור בוקר קר הבקיע מבעד לאדים שהצטופפו על זגוגית החלון. פרגוד שנוצר מהבל הגופות המתנשפים אטם את מראה הים הסוער שמעבר לכביש.
כל הלילה גולל הגוף את סיפור הצמא כאשר בלב פשטו שתיקה ושיתוק שהתעצמו והתאמצו לשכוח את מבוכת הצורך התמידי באדם אחר. רק הגוף הצליח להפיג את מתח הבדידות. השכל ידע שאין זה אלא פתרון זמני לפחד מוות קבוע. השכל הבין את תוצאת ההשתעבדות למקרה הזמני. שתמיד אסבול ולא אהיה משוחררת, שתמיד אופרד מכל טוב נהדר ונעלה, כי לא תהיה לי רשות לגעת יותר מבמקרה. רק הלב לא הבין דבר מכל זה ונותר אטום וחסר אחריות ללב האחר שהלם בגוף הנהלם ונדפק על המיטה. לפה הגדול והרחב היו שיניים גדולות שננעצו בשרירי לסת עצומים וקול דק שצחקק צחוק גבוה. לכל אורך גופו הצנום הצטופפו שיערות אפורות כפרוות צבוע וראשו הגדול מיטלטל מעל פלג גופו העליון, המפותח יותר מן התחתון. הוא הציג את עצמו כסטודנט לפילוסופיה שבדיוק שב מאפריקה ושם כבש אישה שחורה. רציתי להתאהב בו. חלמתי שאהבתו תסחף אותי אל ארצותיה המוארות, שתבלע אותי ותהיה לי מגן עוטף מפני העולם. שידבר על פילוסופיה. שיתפלסף על אהבה.
"אפריקה זאת יבשת מאוד שחורה," אמר בקול ילד בוגר וחולה הקשור לסינר אימו הזקנה. "הבטחתי לאמא לא לשוב מאוחר," חזר שוב ושוב על הבטחתו וניחוח חלב חמוץ פלש מגרונו, בעיקר כשספר בקול גבוה ובשלישית דפק והכה בי יותר חזק: "אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש, אחת שתיים שלוש." בהתחלה חשבתי שיש בזה קסם, אבל בסוף הלילה נחפזתי אל המקלחת, סגרתי את תריסי הזכוכית ואטמתי את מראה הים. אגן האמבט היה רחב וארוך, הוא היה יכול לשכב שם לצידי, היינו יכולים לשחות יחד כשני דגיגים שבעים באקווריום. אבל נותרתי לבדי ואף אחד לא ראה עד כמה המים שורפים בבשרי. עיניי צללו אחר אוזניי אל הנוזל הממלא נהרות מנותקים ממחשבה, כפחם לוהט אשר דעכה בו הלהבה.

מודעות פרסומת