אם אפשר לשכוח הרי שעכשיו זה הזמן. אני שוכחת שיש לי גוף. אני שוכחת שיש לי מיתרי קול. אני שוכחת שאני קיימת. אני שוכחת שיש לי רצון. אני שוכחת שיש לי עיניים. אני שוכחת שאני ישני. לא אתן עוד צעקה אחת. לא אחשוב עוד על מהות המילים. אני נתתי חיים ולכן אין לי עוד רצון משלי. ילדתי לא תלך לישון בשעה שבה אני רוצה וחפצה עד דמעות לשעה משלי. אין לי עוד סימן אחד שבו אוכל להכתים את עצמי. גם אם ארעיד את הקירות בשאריות קולי הצרוד. היא לא תרדם בשעה שבה אני דורשת זאת. אני נתתי חיים בקירבה והיא רצון עז משלה. היא חיים שלמים בפני עצמם. היא ואני שתיים שהולכות ונפרדות. אני מגדלת אותה. היא הולכת וגודלת. היא מתעצמת. ועקשנותה חזקה משלי. כוח חיים רב משלי יש בה. היא עולם עצום וחזק שאל לי להזיק לו. היא עולם חזק וגדול וכוח אין סופי שרוי בו. עולם עיקש שאינני יכולה או רוצה להרוס. היא יכולה לפתח את כוחה כמה שרק תוכל ותרצה. אני רצון אחר לגמרי. אני גוף אחר לגמרי. האימהות היא שחרור מאמי אך כבילה להיותי אם של אחרת. גם אם אבכה ואשכב על הספה ואחכה לחיבוקה, היא תביא לי שארית צעצוע שבור. היא תראה לי את רצונה. לשחק. לחיות. לראות פינוקיו בפעם השלושת אלפים. בתי היא עולם נפרד. היא עולם חזק ועיקש. בתי היא גוף נפרד ממני כעת. אין דרך אחרת להבין זאת מלבד הויתור שהוא תוצאה לכל מה שארצה ואכשל מלהשיג מתוך רצוני בלבד.
אינני מתעניינת בפוליטיקה. קולו של ראש הממשלה הנבחר מעורר בי בחילה. זה הכל בגלל שהוצאתי את הטלויזיה מן הארון. היא התמכרה לפינוקיו. הוא לפחות מלמד אותה לחשוב בין טוב ורע ולא צועק על הקירות ולא מגלה את גבולות השגעון. או שבעצם הפיכתו לחמור היא הדרך שלו לחשוף זאת.
תפקיד הדרמה והסרט הקצר, כמו גם השירה, הוא לגלות ולהראות הרבה אמיתות גדולות בפרק זמן קצר. כמו לחלק את החיים לארבע חטיבות שוות: ילדות, נעורים, התבגרות, זיקנה ואז בעיטה באחוריים אל הלא נודע.
לעולם לא אכה את בתי. לעולם לא אהיה כמו סבתא לונה שהכתה את אמי ללא רחמים. גם לא אצעק עליה שוב. לא ארצה דבר שאינו מתאים לשתינו. לא ארחיק אותה ממני או מאביה. תמיד תמיד אשמור עליה. לא אניח לה להסתכן.
לא אניח לה או ממנה. לא אנוח. לא אצעק.
אנחנו מאוהבות בחיים. אנו חיות אותם עכשיו בקור שלפני החום הגדול. לילדה יש ברונכיטיס ספסטיס. היא משתעלת מעט. היום אצל הרופאה היא לא הפסיקה לבכות ועמדה מאחורי הדלת וצרחה את הדרמה הגדולה של ילדה המבקשת לא להיות במקום בו היא נמצאת. אך היא חסרת אונים ולא יכולה לצאת בעצמה. אם הייתה יכולה הייתה פותחת את הדלת ובורחת משם. מחר אתה צריך לקום ללכת לבית הספר אמר סבא ג'פטו לפינוקיו. למה? שאל פינוקיו.
כדי ללמוד דברים. להיות חכם.
פינוקיו קם בבוקר והולך לבית הספר.
כתיבה היא רכיבה על חלומות. כתיבה היא חלום. אני צריכה שהיא תירדם כדי לכתוב. לעוף על החלומות שגם היא חולמת. בשקט. בשקט. לא אצעק עליה שוב לעולם.
אתרגל יוגה. נשימות. אהיה חזקה מתוך הגוף והמשמעת. עליי להיות אן חזקה חזקה. לא לשכוח להרוג את מלאך הבית. כנראה שאני רוצה לכתוב. הלילה אגע במילון אבן שושן ואקרב אותו אליי ואגלה במשפטיו את השירים והמילים והמשמעות. החתולה מייללת. "מה את רוצה?" היא רואה פינוקיו הוא מדבר עם החתולה. לילה עכשיו וקר וסוף מרץ ועוד מעט אפריל. "קדימה לתיאטרון"
"הו לא ג'ימיני זהו ג'ו הישר." האיש שלי זועק במטבח. הוא הולך וכמעט רוקד ומתיישב בכיסא ורוקד. אין לי חדר משלי. אני חשה זאת עכשיו. החדר הזה מרקד בין שלושה חדרים. החדר שמעבר לקיר נוגע בקדושת בית הכנסת.
עכשיו השקט המאפשר נשימה מארגנת מחניקה סבל והדהוד צעקה שהיא סוד ביני לבין בתי. וזעקתי אליה בחדר וצעקתי ובכיתי ועכשיו שקט ודממה ופחד מפני המתח. אין דאגה. אפשר לזרום בזרם הנהר ולהביט אל האופק ולחשוב איפה הערוץ מגיע לים. מתי ננחת אל הכחול הגדול ונתמזג ונהיה שני דגים שחורים וגדולים הצפים בנתיבם המשוחרר.

היא עדיין לא בת שנתיים וכבר עומדת על שלה. היא אינה זזה שלא מרצונה. היא ישנה עכשיו. בזבזתי שעתיים במריבות על שינה. שינה אי אפשר להזמין או להכריח או לאלץ. שינה היא נקודה מדוייקת בזרם הזמן. נקודה של חסד וויתור והתמזגות עם הנשמה הגדולה והקסומה.
היא בת שנה ועשרה חודשים. אולי שכחתי שהיא עדיין תינוקת? גדולתה מהפנטת אותי ומתעתעת, משכיחה ממני את ינקותה? היא עדיין יונקת משדיי נועצת בהן ציפורניים. שורטת ומאדימה את שדיי. יונקת ונופלת לתרדמה נפלאה.

אני עיקר הבית ואין לי דבר אחר מלבד הבית. יש לי את הכישרון, את השד המבקש פרנסה כמו כל אחד אחר. שד שאני מפרנסת אותו והוא מפרנס אותי. אני עיקר הבית ומאוד הייתי רוצה לצאת מהבית. פעם היה לי כוח לצעוק על כל מיני עוולות: שוביניזם, כיבוש, ניצול מיני, שירה. היום נשארה רק השירה והצעקה הפכה ללחישה הננשפת לעבר שלושה דפים ביום. מאוד מסודר הקצב. בחוץ מהומה. הצד הזה של העיר מעיר בי סימנים לקשיחות. בין הגבות כבר נחרט קמט כבד המעורר בי גאווה. קמט המחשבה אותו הרווחתי ביושר, קמט היצירה אשר נחרט בשעות מאמץ. שעות יקרות וארוכות עד אין קץ. אני עושה ספרים הרבה, כותבת ספר שירה ורומאן ולקט סיפורים קצרים, גם סמינר על ספרות סינית במאה השמונה עשרה ומגדלת אהוב, תינוקת, כלבה וחתולה. כל זאת יש בכוחי לעשות. וכל זאת שואב ממני את כל כוחי. היצירה והבית. הספרות והכביסה. השירים והכלים. הסלון עומד מסודר. זה בעצם חדר העבודה שלי. חדר רחב שבפינתו תלוי דרקון מרחף. ועל הקיר תמונות החתונה של אימי ואבי. אני רוצה ללמוד צרפתית. לימודי האיטלקית נקטעו בעת הריוני וגם בגלל שביתת המרצים. הפסקתי לפקוד את האוניברסיטה והריתי וגדלתי וכתבתי על כל זה. וילדתי. הספר והילדה. הספר והחיים. דיבוק הקריאה. דיבוק הכתיבה. דיבוק ההישרדות. דיבוק אהבת החיים.

תל אביב, 2010

מודעות פרסומת