לילה ולואיס, חגית גרוסמן, הוצאת זמורה ביתן, 207 עמ'

"לילה ולואיס" של חגית גרוסמן הוא רומן מתעתע; אקסיומטית מדובר בסיפור אהבה של זוג צעירים בתל אביב של המאה ה-21, עיר מפוכחת, תובענית, אפטית להחריד, ומכיוון שהוא כתוב בשפה כה פיוטית, והמקצב שלו הוא איטי במודע, ומתעקש להתעכב על רגעים שהיופי עשוי להיות טמון בהם, הן פואטית והן דרמטית, הוא מעניק מן תחושה מתעתעת שנכנסנו לתוך טריטוריה פואטית חלופית, והוא עלול לגרום לקוראים שוב להסתבך בתוך המנטרה השגויה שחגית גרוסמן היא קודם כל משוררת, ששמה את השפה הדימויית והפיגורטיבית בחזית כל הדברים, ורק אחר כך כורכת סביבם במאולץ איזשהי עלילה ודמויות, אבל "לילה ולואיס" מוכיח שהיא סופרת לא פחות מוכשרת, שבוחרת לכתוב על הדברים האקוטיים והמכוננים ביותר את ההווייה הישראלית היום, היא פשוט עושה זאת בדרכה הייחודית, הרכה לכאורה, הססגונית, וככל שמעמיקים בספר מבינים שהכל חשוב באותה המידה; השפה, העלילה, הדמויות ובעיקר מה שמכונן את הכל; "לילה ולואיס" הוא טקסט מחאה חרישי ופיוטי, שמתאר בצורה מלאת יופי את הטרגדיה הגדולה של המוני אנשים שנולדו וגדלו לתוך המציאות ללא מה שמשרד החינוך מכנה "כישורי חיים", מן צירוף גאוני ומבעית שהפך לשיעור חובה בכיתה א' ברוב בתי הספר בארץ. לילה ולואיס נזרקו לתוך המציאות ההיפר קפיטליסטית עם יכולות לא סחירות במיוחד, אבל כמובן עם המון עומק ועם המון מה לתת, והחיים מנסים לדרוס אותם, כי זה מה שחיים עושים, זה לא משהו אישי, זו השיטה הגדולה המושלת בכל המערכות הגלויות והתת קרקעיות, היא מחייבת אותך להתכופף, להתביית במידה, ללכת כנגד הכיוון הפנימי שלך, היא מנתצת כל גרגר של נאיביות ותום שאולי עוד מנקרים בך בנועם, היא מחייבת אותך להשתעבד לתוך עולם של חומר, כי למעשה השיטה גם מנתבת ומושלת בדב ר הכי טהור שלך – באהבה שלך. לילה ולואיס החלו את מערכת היחסים שלך כמו ירח דבש חושני, ונכון שכל ריח דבש מגיע לקיצו, ואז היחסים הזוגיים מסתנכרנים בהתאם, או שכמובן מתפוררים במחי, אבל זה לא המקרה באהבה שלהם; העולם מכה אותה, מפיל אותה אפיים, העולם הוא זה שמנסה לעצב אותה בדמותו, ושולח אליה נציגים בדמות חשבונות שצריך לשלם, פתיתים שצריך לשים במים רותחים וכיוצא בזה. אז נכון, אפשר לבוא ולטעון שלילה ולואיס צריכים אולי לצאת מתוך הבועה שלהם, שהם "לא התבגרו", שהם חיים במן פנטזיה, זה מה שכל קורא בורגני מצוי מיד יחשוב, ולרגע הוא לא יבין שזה פשוט מי שהם, וזה פשוט לא רק הם, אלא שכבה גדולה של אנשים שהולכת ונבלעת, שהעולם בסופו של דבר אכן סוגר עליהם, והם מנסים להשתמש בכל כישורי החיים האינהרנטיים הטבועים בהם, אבל זה לא מספיק, הם מובסים באופן אפריורי. כל הבועות בעולם שלנו, מתברר, הם בועות סבון. יחד עם זאת, "לילה ולואיס" כנראה מוכיח שאת הספרות אף בולדוזר לא יכול לדרוס באופן חד משמעי, הם כמובן מנסים, ציי בולדוזרים השועטים ללא הרף, אבל כמה שהם לא עוברים על פני השדה, יש פרחים שתמיד יפרחו, לא משנה מה קורה סביבם.

מודעות פרסומת