בריאתו מחדש של מיתוס האמן הטוטאלי

ברשימה שפרסם בראשית השנה העיתונאי רענן שקד במוסף "7 לילות" של העיתון "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "אומץ אמיתי" הוא המליץ על סדרת הטלביזיה "המקוללים" מאת הבמאי חגי לוי העוסקת בארבע דמויות של אמנים והוגים: פנחס שדה, יונה וולך, משה קרוי ואביבה אורי (24.1.2014, עמ' 2). שקד זיהה נכונה כי ארבע הדמויות הללו קיימו בחייהם צורת חיים אחת: "הטוטאליות" והוא הסביר: "האנשים הטוטאליים. האמנים הטוטאליים. החושבים הטוטאליים. אלה שהיו מוכנים לעשות רק את הדבר שלהם, עשו רק אותו, נצמדו אליו לחיים ולמוות, חיו כפי שיצרו ולהיפך, ולא סטו מעצמם במילימטר" (שם). אלא ששקד לא רק המליץ על אותה סידרה ברשימה הזאת וגם לא התמקד בדבריו בתיאור אותם יוצרים "בלתי נשכחים" אלא היפנה את דבריו גם אל זמנינו. הוא תיאר את האמן הטוטאלי כחיה שנכחדה, כך בלשונו, ואפיין את האדם הבוגר העכשווי כאדם מתפזר ב"קריירת פורטפוליו", שעושה מזה ומזה, מחליף מקומות עבודה, מקצועות, בתים, פרויקטים, בני זוג וכן הלאה. בתוך כך הוא קבע כי גם האמן בן זמנינו הוא אדם מתפזר: "אתוס האמן שיוצר מדם ליבו הוא כעת קלישאה מילולית ועקרונית. כן, 'יש לנו אמנים', אבל גם הם 'מנהלים קריירה' בתיווך סוכנים, גלריות וכסף גדול, כשהגביע הקדוש הוא בהכרח הכרה מסחרית" (שם). "האומץ האמיתי", סיכם שקד את רשימתו החשובה, "האומץ להיות טוטאלי, לשחרר את עצמך מתביעות חברתיות כדי לכלוא את עצמך ברעיון הגדול שלך – עבר מן העולם" (שם).
רענן שקד טועה. כלומר הוא לא טועה במובן העקרוני של תיאור דרכו של האמן הטוטאלי כפי שהוא מזהה אותה היטב בתרבותנו אך הוא כן טועה בכך שהוא קובע כי טיפוס האמן הזה עבר מן העולם. אם נתמקד בתחום השירה העברית העכשווית, למשל, נוכל לזהות אי פה אי שם שרידים נבחרים שלו, משוררים טוטאליים, שהפכו את שירתם לדרך החיים שלהם ואין בילתה. אחת הבודדות שבהם היא המשוררת והסופרת חגית גרוסמן, שבימים אלה התפרסם רומן חדש מפרי עטה, "לילה ולואיס" (2014, כנרת זמורה-ביתן, עורך הספר: יגאל שוורץ), שקדמו לו שלושה ספרי שירה, "תשעה שירים לשמואל" (2007, פלונית); "לווייתני האפר" (2010, קשב); ו"רעד העיר" (2013, קשב) וכן הרומן "היכן שאינם" (2012, ידיעות אחרונות, עורכת הספר: תמר עומר). גרוסמן (ילידת 1976, ראשון לציון, תל אביב) היא לא משוררת בעלת קריירה. עיסוקה המרכזי הוא כתיבת שיריה וההופעות עמם. אין לה משלח יד אחר. כל מי ששמע אותה קוראת פעם משיריה על במה, בעל פה, יודע כי הם בוקעים פשוטו כמשמעו מדם לבהּ. שלא כמו וולך, גרוסמן לא מסתפקת בכתיבת שירים ובדומה לשדה, מחבר הרומן האוטוביוגרפי הנודע "החיים כמשל" ויצירות ספרותיות חשובות נוספות בתחום הפרוזה, גם היא כותבת פרוזה. בשונה ממנו היא בוחרת להתמודד באופן אחר, חדש ומפתיע עם המיתוס של האמן הטוטאלי, והיא עושה את זה דווקא דרך הרומאנים שלה, שם היא חושפת את אשר לא ניגלה ביצירותיה השיריות, המתרכזות בדרך כלל בתיאור של חוויות מן החיים ולא במה שעורר אותן לכתיבה.
פנייתה של גרוסמן המשוררת אל הפרוזה לא בלתי שכיחה בקרב המשוררים בני דורהּ, ודי אם נזכיר משוררים כגון אלמוג בהר; יאיר אסולין; רון דהן; עודד כרמלי; יערה שחורי ואחרים אשר מפרסמים בשנים האחרונות כמעט במקביל לספרי השירה שלהם גם רומנים רחבי-יריעה אולם בשונה מהם גרוסמן מתעקשת להמשיך ביצירותיה הסיפוריות את דרך שירתה ולהעמיד במרכזן בראש ובראשונה דמות של משוררת טוטאלית, סוערת ויצרית, ללא עבודה מסודרת או כמי שעובדת בעבודות מזדמנות ואז מפוטרת מהן, שכמהה אל חיי חופש אך נקלעת שוב ושוב למאבק עקוב מדם על התקיימותו בחייה. במרכז הרומן "היכן שאינם", המסופר כולו בגוף ראשון, זוהי המשוררת מלי רוזנטל, ובמרכז הרומן "לילה ולואיס", המסופר כולו בגוף שלישי, להוציא את פרק האפילוג הקצר שחותם אותו, זוהי המשוררת לילה אבלנש. לילה ממשיכה את דרכה של מלי, ודוק: גם צליל שמותיהן דומה, באותה המידה שלואיס ארתורו, בן זוגה של לילה ברומן החדש, ואבי בתהּ אלינור, הוא ממשיך דרכו של ארתור, בעלה של מלי רוזנטל ברומן הראשון.
נקודת המגוז העיקרית של הספר שלפנינו, שזרעיה נזרעו כבר ברומן הראשון של גרוסמן, הינה לדעתי בריאתו מחדש של מיתוס האמן הטוטאלי. אמנם כן, קו העלילה המרכזי ב"לילה ולואיס" הוא סיפור אהבתם של לילה אבלנש ולואיס ארתורו, אנשים צעירים שנפגשו לראשונה בקפיטריה של הפקולטה למדעי הרוח, ומאז נקשרו יחד חייהם לטוב ולרע והועמדו שוב ושוב למבחן החיים התובעני. לילה אבלנש היא משוררת. לואיס ארתורו הוא חוקר ספרות. הוא בן מזל דגים. היא בת מזל מאזנים. הם מקימים בית בישראל בת ימינו ומביאים אל העולם ילדה היא אלינור. על פניו נראה אפוא כי הרומן עוסק בחיי הנישואין שלהם או כפי שתיאר זאת עורך הספר, יגאל שוורץ, על גבי הכריכה האחורית שלו: "הרומן נטוע בכאן ובעכשיו. הוא מתאר את דיוקנותיהם של אמנים כאנשים צעירים קשי יום", ואולם, ככזה, ברומן שלפנינו לא היה כל חידוש משמעותי, זולת העובדה שהוא נכתב ביד אמן של משוררת, וירטואוזית בחסד של השפה, המטאפורה והדעת הנפשית של האדם. שוורץ ממשיך ורומז אל מה שאני מכוון אליו: "אבל", כך הוא אומר, "הרכיבים הריאליסטיים [של הרומן] משתלבים ברכיבים שנכרו במחצבות מובהקות של העולם הרומנטי: כמיהה לאהבה טוטלית על מאפייניה הנרקיסיסטיים, התמכרות לחוויות קצה ושאיפה אל הנשגב". אמנם כן, דבריו של שוורץ נאמנים אף הם לקו העלילה המרכזי של "לילה ולואיס" אך רומזים, כמדומה, אל מה שנמצא מעבר לו, ושמהווה לדעתי את עיקר חשיבותו של הרומן הזה כמו גם של קודמו מבחינה תרבותית וספרותית כאחד והוא סיפור הבריאה של מיתוס האמן הטוטאלי מחדש.
נחזור לרגע קט אל דוגמאותיו של העיתונאי רענן שקד עימן פתחנו ונתמקד אצל המשוררים: הן שדה והן וולך חיו את המיתוס של עצמם. המיתוס הזה לא קידש את החיים כי אם את חדלונם. הם נהו אל המוות. שדה פתח את דרכו כמשורר בספר "משא דומה", שעיקרו הפלגה אל המציאות האחרת שמעבר למציאות היומיומית ואילו וולך תיארה בחלק משיריה מסעות אל מחוזות הסמים של הל.ס.ד. חייהם האוטוביוגרפיים התערבבו ביצירותיהם וקהל הקוראים נענה לזה ואף טיפח את המיתוס גם עד כדי הצנעה של מה שבפועל התרחש מעבר לו: שדה תואר כמי שמימש ביצירתו חזון אינדיבידואלי נבואי ואילו וולך תוארה כמי שחלפה את העולם בסערה. שאלות של מגלומניה; דיכאון; מחלות הסרטן שמהם נפטרו השניים; נדחקו לשולי הבמה משום שהם פגמו במיתוס הרווח של האמן הטוטאלי כמקדש השיגעון, המוות, העולם שמעבר. גרוסמן אמנם נענית גם היא למיתוס הזה בכך שהיא מציבה במרכז הספרים שלה דמויות של משוררות טוטאליות שחיות על סף השפיות, בין השיגעון לאינוּת, אך היא גם מעיזה להתבונן בעיניים של המדוזה עצמה, ומתארת את רגעי הדיכאון; ההתרכזות של האמן הטוטאלי בעצמו; אפילו העצלנות וההשתמשות בכתיבה כבבריחה מן העולם הפרקטי של התופעות או כסוג של התמכרות כפי שהדבר מתואר בפרק השני של הרומן, זה הנקרא "התעללות העלילה". עיקר החידוש של גרוסמן הוא בעימות שלה את אותו אמן טוטאלי היא לילה אבלנש עם חיי הנישואין, אולי לב מימוש החיים של החברה המערבית הבורגנית בת זמנינו. אין לנו בספרות המקומית תיעוד של הדבר הזה משום שרווח לנו בדמויות של אמנים טוטאליים סגפנים, המקדשים את המוות על פני החיים, ולא מקימים משפחה נורמטיבית. גרוסמן מתארת באומץ לב שאין שני לו את ניסיונותיה ההרואיים של לילה אבלנש לעשות דווקא את זה ובתוך כך את הקשיים הרבים שהיא חווה בדרך. זה מה שהופך את הרומן לכה משמעותי ומרגש: הוא מציג לפנינו את דמותו של האמן הטוטאלי במערומיו או באנושיותו, ומסיר מעליו את מסכות הקסם והכזב שהקהל הרחב נוטה לְאַפֵּר אותו בהן לא פעם בעידודו של האמן עצמו.
איך נברא המיתוס מחדש? אנסה לבחון את הדבר דרך ארבע נקודות מבט עיקריות: א: עיצובו הספרותי של הרומן; ב: תיאור קשר הנישואין בין לילה ולואיס; ג: התעללות העלילה, כשם החלק השני של הרומן ו-ד: דמותו של השד בֶּל-מָגוֹ כדמות מפתח להבנת מימוש המיתוס של האמן הטוטאלי ברומן.
א: עיצובו הספרותי של הרומן: הרומן "לילה ולואיס" נע בין מבדה ספרותי לבין יסודות אוטוביוגרפיים המצויים בתשתיתו. זו גם הדרך שבה עוצב הרומן הקודם של גרוסמן, "היכן שאינם". נקל להבחין בכך באמצעות איתור השמות של דמויות הנזכרות ברומן, מרכזיות ושוליות גם יחד. כאמור למעלה, גיבורי הרומן הם בני הזוג לילה ולואיס, ששמותיהן כמו לקוחים לא מכאן אלא מרומן רומנטי או מארצות אחרות, למשל זו המעטרת את שמות החלקים הראשון והרביעי של הרומן: "איטליה של מעלה", היא ממלכת הדמיון. מצד אחר מופיעים ברומן גם שמות של אנשים חיים כמו למשל המשוררים דויד מור וישראל הר, אותם פוגשת לילה אבלנש בדרכים הספרותיות שבהן היא מהלכת, בהשתתפותה באירוע שירה או בבואה אל בית הוצאת קשב לשירה ברחוב אבן גבירול בתל אביב. כל מי שמצוי בסצנה הספרותית המקומית יוכל לזהות את הדמויות הללו אך שילובם במבדה הספרותי של הרומן יוצר אפקט כפול של משמעות: מצד אחד הוא מעניק למבדה הספרותי מימד ריאליסטי ומצד שני הוא מעניק לעולם התופעות הריאלי מימד בדוי ולעתים אף סוריאליסטי. שני הקטבים נוגסים זה בזה ומכרסמים זה את זה כחלק מאותה בריאה חדשה של המיתוס. דוגמא נפלאה להתממשותה של התחבולה הספרותית הזאת היא בשעת ביקור של לילה בבנק לצורך בירור המצב הכלכלי בחשבונה (עמ' 134-129, פרק 11 בחלק השני "התעללות העלילה"). לאחר שלילה מתעמתת עם פקידת הבנק וזורקת עליה את כרטיס הכספומט שלה, מפנה אותה זו האחרונה אל מנהל הבנק, לוציפר, בן השטן מפיסטו, המשלשל מישבנו כסף בצורת "חרא". לילה, אמנית טוטאלית השונאת בנקים וכסף שעושים לה בחילה (עמ' 129) שואלת את פקיד הבנק "כמה חרא יש בחשבון החיסכון שלי? [ו] הפקיד הקיש במקלדת את מספר החשבון ואמר שהוד רוממותו לוציפר חרבן לחשבון שלה ארבעת אלפים שקלים חדשים וכל זאת במשך שלוש שנים וחודשיים בדיוק… היא הרגישה כל כך ענייה. היא חשבה שזה חייב להיפסק ושהחרא הזה לא מעניין אותה." (עמ' 130). מתוך המקום הבדיוני הגרוטסקי הזה, שנושא בחובו ביקורת חברתית חדה כתער, הבזה לאלו הרודפים אחרי הכסף, ממשיכה גרוסמן את תיאור הדברים אל עבר החיים הספרותיים הפרקטיים, כשעתה מתערבבים פרטים ריאליים כגון ביקורות אוהדות שנכתבו על יצירותיה של לילה בעיתון "הארץ" עם מטבעותיו הצואתיות של לוציפר, מנהל הבנק: "כבר שבע שנים היא אוספת את המטבעות של לוציפר… חושבת: 'איזו עצלנית אני'. שונאת את עצמה שאין לה עבודה שלוציפר מכיר בה ומעניק עבורה תלוש משכורת. היא לא מאמינה בלוציפר. היא מאמינה שהאהבה קדושה. היא מאמינה באלוהים. אותו היא פוגשת לפעמים בחדרה ואז נולדת שירה. כולם רצים אחרי החרא של לוציפר. מוצאים את סדר היום שמתאים לו, מתעוררים בשעות שהוא מכתיב להם. משכירים את הקול שלהם, את הנשמה והגוף. קוראים לעצמם חרוצים ונהנים מהערכה עצמית על פי גודל הסכום שניתן להם בסוף החודש. משוררים נחשבים לבטלנים רק בגלל שלוציפר לא אוהב שירה. לוציפר מעדיף גיטרות חשמליות ומוזיקאים רכים, נגני בלוז כמו רוברט ג'ונסון שמכר לו את נשמתו. להם הוא מעניק הרואין. להם הוא נותן הרבה חרא בשביל להזריק את החומר לוורידים ולמות צעירים. וזה גורם ללוציפר לשלשל. לוציפר אוהב את הוליווד. הוא טס לשם כל שבוע לחרבן מיליונים" (עמ' 134-133). התיאור הביקורתי המצוין הזה נחתם בכך שלילה מציינת את לוציפר לטובה על כך שלעתים הוא מפריש מכספו הבזוי גם לקריאות השירה שלה, למשל סכום של מאתיים ושלושים שקלים שהיא תרוויח על קריאת שירים "מתוך ספרה האחרון, בספרייה של כפר סבא" (עמ' 134).
שילוב המבדה הספרותי עם היסודות האוטוביוגרפיים של גרוסמן המרכיבים יחדיו את הרומן בא לידי ביטוי גם בציטוט של שירים או קטעי שירים שלמים או סיטואציות שהביאו לכתיבתם של שירים המופיעים בספריה של גרוסמן עצמה ומוצאים את מקומם גם ברומן שלפנינו. זה קורה גם ברומן הקודם. אמנם גרוסמן מחזיקה בדעה ששירה ופרוזה הן תאומות סיאמיות ולא חייבים להסכים לעמדה הזאת אך נדמה כי עוד יותר מכך משמעותיים שילובם של קטעי השיר ברומן כדי לטשטש את הגבולות לא רק בין המדיומים השונים של הכתיבה אלא גם בין גרוסמן עצמה לבין בת-דמותה, גיבורת הרומן, היא לילה אבלנש, כמי שרוקמת בחייה את המיתוס. כך למשל החלק השלישי של הרומן נקרא "רעד העיר" כשם ספר השירים השלישי של גרוסמן; בפרק השני של החלק הראשון היא מתארת את הנסיבות שהביאו לכתיבת שירה הידוע "נחלת בנימין 107" ומשתמשת אף באותן המילים שבהן הוא נכתב (עמ' 17-16); והפִּסקה הראשונה הפותחת את קטע האפילוג של הרומן, הנקרא "נישואים", היא ציטוט מלא של השיר "אופניים" המופיע בספר "רעד העיר" בעמ' 19 והובא כאן בצורת פרוזה וללא ניקוד (עמ' 201). מקומות אלו ואחרים כמוהם כארמזים אינטרטקסטואליים פנימיים המחייבים את הקורא ללוש את יצירותיה של גרוסמן עצמה מן השירה אל הפרוזה ולהיפך ולהבינן כחלק ממכלול אחד של המיתוס כולו. בין אם הדבר נעשה במודע ובין אם לא, שילוב קטעי השירה ביצירותיה הפרוֹזאיות של גרוסמן תורם לעיצובו הכללי של מיתוס האמן הטוטאלי כמשוררת שזהו משלח ידה הבלעדי: לכתוב: "ללילה לא הייתה עבודה אחרת מלבד כתיבה. גם לא אישור אחר לקיומה" (עמ' 95).
ב: תיאור קשר הנישואין בין לילה ולואיס: הגם שקשר הנישואין בין לילה ולואיס מתואר בגב הספר כקשר בין שני "אמנים כאנשים צעירים קשי יום" זה לא בדיוק כך. מהר מאוד מתברר לקורא כי לילה ולואיס שונים לגמרי באופן שבו הם תופסים את החיים ומתנהלים בתוכם. בעוד לילה מרחפת על גלי האמנות והדיכאון, לואיס הוא פרקטי. עובד כטבח ואחר כך כספרן; מרוויח כסף; מפרנס את המשפחה ומשלם את דמי השכירות. כשהם חוזרים מאירוע שירה היא "מרחפת כל הדרך הביתה כמו מכשפה על מטאטא, מניפה את ידיה לצדדים ומעילה השחור מתנופף ברוח כגלימה" ואילו הוא "משגיח עליה, הולך אחריה ומדבר אליה" (עמ' 19-18). "'ממה נתפרנס?' היא שואלת בדאגה. 'אני לא יודע.' הוא משיב. 'אז מה נעשה?' 'אני רוצה לקרוא ספרים ושישלמו לי על זה.'" (עמ' 19). עד מהרה לילה מבינה את ההבדל הניכר ביניהם: "למה אתה כנוע? למה את לא מורד מרד לשמו?" היא שואלת אותו בחצות הליל אך גם הוא מבין את השוני ביניהם בהשיבו לה: "אם אני מכבד אותך זה לא אומר שאני כנוע. את רוצה שנעשה יד אחת נגדך?" (עמ' 21). מה שמחזיק אותם ביחד הם חיי האהבה. לילה מרגישה אשמה ואילו לואיס מטיח בה האשמות: "איך את מסוגלת לא לעבוד ורק לשבת כל היום ולקרוא ולכתוב בזמן שאת רואה אותי עובד כל כך קשה? זה לא מוסרי!" (עמ' 30). קול המספרת מתערב כאן וקובע כי "חיי האהבה מניחים בצד כל חיים אחרים" (שם) אך נשאלת השאלה על אלו חיים אחרים מדובר כאן? האומנם חייה של לילה לא מוסריים לעומת חייו של לואיס? האם אין גון קולו מסמן כאן את קול האדם הנורמטיבי היוצא כנגד האמן הטוטאלי והסכנות שכביכול הוא משית על החברה היצרנית? הפערים בין בני הזוג יוצרים ביניהם תהום שעיקרה בהבדלי התפיסות הריאליות והאמנותיות שלהם: "הוא מתרגם סיפורים. הוא כותב סיפורים. הוא חוקר סיפורים. הוא תלמידו המצטיין של אריסטו. יודע ליצור התחלה אמצע וסוף. מכיר את השפה שבונה עולם קוהרנטי ואת הנשימה האיטית של הסוס הסוחב על גבו את מזחלת הסיפור. הוא איש חכם וחרוץ, ולילה לא מרגישה תמיד כל כך אינטליגנטית, ונוסף על זה קשה לה לדחוק את תודעת המוות לכיסי נפשה. לכן היא אינה יכולה להתרכז בחיים. ללכת לעבודה בכל בוקר ולשוב אחר הצהריים. לשרוף את הזמן בשביל תלוש משכורת. היא חייבת לכתוב כי הכול חולף, מלבד מה שכותבים עליו" (עמ' 97-96). אך לצד אותה תהום מתברר גם כי חיי האהבה מושכים את בני הזוג, כל אחד בדרכו, להקריב זה למען זה. לואיס קונה ללילה מכונת כתיבה מסוג Brother (עמ' 22); הוא עובד קשה כדי לקיים את שניהם ואחר כך גם את ילדתם; לילה מצדה מנסה פעם אחר פעם מקומות עבודה מזדמנים מהם היא מפוטרת או מתפטרת בעצמה. הרצון לאחוז בחיי האהבה בכל מחיר הוא שמאפשר לגרוסמן דרך הדמויות ברומן לברוא מחדש את מיתוס האמן הטוטאלי כאדם שלא דואג רק לעצמו אלא נאחז בחיים למרות קשייו ובורא את הטוטאליות של היצירה דווקא דרכם וחרף המעקשים שהם טומנים בחובם עבורו.
ג: התעללות העלילה: החלק השני של הרומן נקרא "התעללות העלילה" (עמ' 135-95) והוא לדעתי גם המשמעותי ביותר בספר לצורך בריאת המיתוס המדובר. אם נדמיין את עלילת האמן הטוטאלי השגורה והרומנטית הרי שבשלב הזה הוא אמור לקרוס אל תוך עצמו; לאבד קשר אל החיים; להסתגר בתוך יצירתו ולהישרף באש להבת אמנותו. גרוסמן מתנגדת לכוח האינרציה החזק הזה ומחליטה לבחון את הגבולות של גיבוריה בדרכם אל המטרה. כאן בדיוק היא מסירה את ההרואיות והקסם הנסוכים על פני מלאכת הכתיבה ומתארת מצב של התמכרות; מחלה ואפילו עצלנות כגורמים שהובילו את לילה לכתוב ללא הפסקה: "מכיוון שהתמכרה לכתיבה נרשמה לילה לקבוצת תמיכה… בחברת חמישה אנשים. שניים מהם פרוזאיקונים… אחת משוררת… והחמישי מכור לכתיבת מסות" (עמ' 99). היא תובעת כאן את המושג "חיי כתיבה" ומהדהדת בקול המשוררת שחורת השיער אולי גם את קולה שלה: "אם יש לכם מזל והצלחתם לחיות חיי כתיבה, אז חובה עליכם לעשות זאת הכי טוב שאתם יכולים… כך חזרה המשוררת על אותו משפט בכל מיני גרסאות שונות" (שם). תחושת התלישות שאופפת את לילה באה לידי ביטוי בדבריה אל הקבוצה: "שלום, קוראים לי לילה ואני מכורה. אני סובלת מרגשות אשמה. אני כותבת וחשה אשמה שאני לא משועבדת לפרנסה ולא מרוויחה מספיק כסף כדי לקנות מזגן. בקיץ חם לי ובחורף קר לי. אני מרגישה נורא" (עמ' 100). מן הצד השני ניצבים דבריו הנוקבים של לואיס כלפיה ותובעים חזקה: "אם תביאי לנו שלושת אלפים שקל בחודש זה יהיה נפלא. את תצילי אותנו" (עמ' 114), כך הוא פונה אל לילה לאחר יום עבודה קשה בעוד היא שוכבת במיטה. שתי הדמויות נוגעות ללב ואנושיות מאוד דווקא משום שהן לא דבקות בדוֹגמה. לילה לא צובעת את מלאכת הכתיבה שלה בצבעים מושלמים וחד-מימדיים מובנים מאליהם אלא מטילה בהם ספק ולואיס אוהב אותה חרף הקשיים האובייקטיביים שהתמסרותה לכתיבה משיתה על כושר הישרדותם בעולם החומרי על פי דגם האהבה הרומנטית ("את תצילי אותנו").
ההכרה במעבר מן השלב המוכר של מיתוס האמן הטוטאלי אל ההבנה של השלב של בריאתו מחדש פורצת אצל לילה דווקא בעת פרידה המתרחשת בין בני הזוג כאשר היא פונה אל בית הוריה בעיר פריפריאלית המכונה "הכפר" (עמ' 143). שם היא נושאת בלבה מונולוג דרמטי המתאר את המעבר מחיי הרווקות שלה אל חיי הנישואין וההוֹרוּת. אמנם היא מתארת תחושה של עיוורון מפני החיים הפרקטיים אך גרוסמן שמה בקול מחשבותיה גם ביקורת על אותם בני אדם נורמטיביים אשר מבחינתם היא התלושה: "האם התעוורתי? כן, אני עיוורת. עיוורת. אני יושבת בחושך ומתבוננת בחיים של אחרים. לא הרסתי את העולם. אין לי מכונית. אין לי מזגן. אין לי מייבש כביסה. אני לא מבזבזת מים. לא הייתי חיילת קרבית. לא הרגתי אף אחד. לא ניקבתי את האוזון. איך הבאתי ילדה לעולם הזה?" (עמ' 148) ובהמשך: "היום הבעיה היא בעיקר עם הספק. פעם לא הטלתי ספק. פעם הייתי משוכנעת שחיי לא היו יכולים להתרחש אחרת. שכל מה שקורה כתוב לי מלמעלה, צורת היד הנפשית, העוני, הכתיבה, הטירוף, האהבה הנכזבת… עסקים תמיד שעממו אותי. בוסים לא סבלו אותי. ראשי תמיד בשמיים וצורת ידי מסגירה נפשיות מוגברת, הצפות רגשיות ושאיפות אמנותיות… פעם לא היה לי ספק אך גם לא קורת גג. הייתי חסרת בית וכתבתי שירים ברחובות תוך כדי הליכה ושוטטות. לא הצלחתי להשיג לעצמי קורת גג" (עמ' 149). לנגד עינינו נפרש כאן מעין קוריקולום ויטה של מיתוס האמן הטוטאלי כשהוא נברא מחדש, כשהפעם הוא לא נבדל מן החברה כי אם מנסה לחיות בתוכה ולשקף את פניה דרכו. זה מקור כוחו של הרומן כולו וגם המהלך המרכזי החשוב ביותר שלו, בעיני, משום שהוא מטשטש את הגבולות הברורים בין הבריות ומאפשר לאמן הטוטאלי החדש, שגרוסמן בוראת אותו הפעם בדמותה של לילה אבלנש, אך היא עצמה גם משקפת אותו בחייה שלה, לשאת את ביקורתו מתוך ספרת הקיום האנושי ולא מחוצה לה. מי שמסייע לה לעשות כן הוא דווקא שד, המכונה ברומן בֶּל מָגוֹ, מי שנע על פי המסורת העממית על קו התפר בין העולמות, אלו האנושיים מזה ואלו הספיריטואליים מזה.
ד: דמותו של השד בֶּל מָגוֹ כדמות מפתח למימוש מיתוס האמן הטוטאלי מחדש ברומן: השד בל מגו מופיע בפעם הראשונה ברומן כאשר בני הזוג לילה ולואיס עוברים לגור בבית ילדותה של לילה "בעיר המנומנמת שבמערבה נולדה וגדלה" (עמ' 37). במובן הזה הוא שד מן העבר שלילה מעירה לחיים. היא מתארת את בית הוריה, סמי ונעמי אבלנש, ואז פונה לתאר אותו: "הקללה עדיין רבצה בין הכתלים, בגלל דמון משועמם, בל מגו שמו, שנהנה לעתים קרובות לצאת מן הבוידעם ולחלץ את רשעותו" (עמ' 39). בל מגו משמש במהלך הרומן מעין אלתר-אגו של לילה עצמה אך גם של לואיס, איתו הוא אפילו פעם אחת מתעמת פיזית בעת שלואיס חולה ואולי גם לוקה בהזיות (עמ' 68-62). בל מגו הוא ההשראה; הוא הרצון המניע את לילה לכתיבה; הוא הדמון עמו היא צריכה וחייבת לחיות בשלום כדי להיות מאושרת; הוא האופן שבו עליה לממש את עצמה: מצד אחד לכתוב ולכמוה אל היפה אך מצד שני לא להסיר את המבט מהעוולות החברתיות; מן השקרים שבני אדם מספרים לעצמם. נבחן את שמו: בל מגו: בסיכול אותיות: מוג לב: שוב ושוב חוזרת לילה או גרוסמן המתארת אותה בקול המספרת על כך שהכתיבה היא דרך להתמודד עם הפחד מפני המוות או הצורך להתמודד עם החיים בעולם; אך מצד שני הוא גם רב מג הנוהה אל היפה (בלו באיטלקית פירושו יפה), כלומר אל האמנות, המתארת את העולם גם בדרכים אסתטיות; הוא האהבה והתממשותה. והיקרויותיו בולטות בעיקר בממלכת הדמיון של לילה הנקראת ברומן בשם הסימלי: "איטליה של מעלה" (בחלקים הראשון והרביעי). המפגש המחודש בין המשוררת לילה אבלנש לבין השד בל מגו הוא אחד משיאיו הסימבוליים של הרומן שלפנינו והאופן הספרותי שבו הוא מתואר הוא מענג במיוחד לקריאה: "במסדרון נפתחה דלת הבוידעם, רגל ארוכה נשלחה החוצה ואחריה רגל שנייה. מישהו קפץ החוצה. סידר את החולצה מול הראי, סירק את שערו לאחור במסרק שחור, התבונן בעיניו התכולות בראי, נכנס לחדר המקלחת והתבשם בבושם של לואיס. אחר כך דפק על דלת חדר השינה" (עמ' 50-49). בעוד לילה קוראת בספר מעשיות בל מגו פורץ מן הבוידעם ומשקף בנוהגיו את כל מה שאולי היא הייתה רוצה שלואיס יהיה עבורה ולא תמיד הוא נענה לרצונותיה או הבין אותם. בל מגו מזהה עצמו בפניה כמשורר שלבו השחיר והוא רוצה שהיא תחיה אותו מחדש. הוא מתאר בפניה את התרחקותה מפני עצמה וקורא לה לשוב ולממש בחייה את אשר חייתה בימי ילדותה: "אני שומע אותך חולמת על איטליה, ולי יש את הכוח להביא אותך לשם. את רוצה להיות חופשייה? אני יודע שכן… החיים קפצו עלייך, לילה. אני זוכר אותך ילדה, הצצתי עלייך כל יום, פעם היית צוחקת וקופצת ושרה, היית כל כך שמחה… איך הצלחת לבגוד בעצמך כל כך? את לא מאושרת. את כבר לא שמחה. את עייפה כל הזמן. נהפכת לאישה שלא רצית להיות. אבל אני יכול לגרום לך להשתנות. אם רק תאמיני בי. אם רק תתני לי אקח אותך אל איטליה" (עמ' 51-50). השד הולך אחרי לילה למטבח והיא משקה ומאכילה אותו מבקבוק חלב ומחבילת עוגיות: "הנה, שב כאן, תשתה את החלב ותטבול את העוגיות" (עמ' 51). הוא מגלה את נפשה ומספר לה על כל השנים שבהן הסתתר בבוידעם כשהיא לא הייתה בדירת נעוריה, כתב שירים וקרא בספריה. כביכול הוא חי את החיים הטוטאליים שהיא זנחה וכעת מבקש להשיבם אליה. היא מבקשת לקלחו באמבטיה, ממלאה אותה במים חמים וטובלת אותו בתוכם: "'עכשיו שב'. היא קבעה. הקצף [של השמפו] האפיר כשגופו שקע במים החמים, והיא הסתובבה אליו וקרבה ושטפה את שערו, ערמת אבק נשרה מפניו וגילתה עור לבן כחרסינה. הוא שלח את ידו וגרר אותה פנימה, גופה נפל לאמבט והיא צעקה. 'גם את זקוקה לאמבטיה,' הוא הידק את שפתיו אל שפתיה ואחר לחש: 'לילה, לילה, לילה, לילה.' האור במקלחת כבה והחדר החשיך. לילה פקחה את עיניה. מעל ראשה עמד לואיס ונשק למצחה, נכנס מתחת לשמיכה והחדיר את לשונו לתוך פיה, פישק את רגליה ונכנס ולחש לתוכה: 'אני אוהב אותך, לילה, את זוכרת?" (עמ' 53-52).
התמזגותם של לילה ולואיס והשד בל מגו לכדי ישות אחת בחסות המים של המקלחת והאהבה הנסוכה עליהם מסמלת את בריאתו מחדש של מיתוס האמן הטוטאלי שגרוסמן מיטיבה לתארו ברומן החדש שלה. כמו בעבר עדיין מדובר באותה דמות של אמן המקדיש את כל חייו ליצירה ויצירתו משקפת את חייו אך שלא כמו על פי הדוגמאות שהתרבות המקיפה אותנו הדגישה היא מתארת היתכנות של אמן נשגב מן הסוג הזה דווקא מתוך חיי נישואים ואמהות ולא בהכרח מתוך חיי כליה, התבודדות ומוות. זהו מסע שעיקרו במאבק בלתי פוסק בין האמנות לבין החיים המבשרים אותה אך בה בעת גם מאיימים על קיומה. מתוך הבנה של מרכזיות המאבק הזה במכלול יצירתה של גרוסמן עד כה אפשר להתפנות עתה ולקרוא את הרומן "לילה ולואיס" גם מנקודות מבט אחרות כגון זו של הביקורת החברתית הנוקבת המצויה בו על נוהגי-אדם בחברה הקפיטליסטית של המאה העשרים ואחת ולחשוב על מקומו של האמן הטוטאלי במסגרתה. זהו מקום בעל קול נדיר, שמוטלת עלינו החובה להקשיב לו משום שהוא מסמל דרכים אחרות להלך בהן, כאלו שאלו המווסתים את תרבות ההמון מנסים פעם אחר פעם להסתיר מפנינו לבל תיפרע הדרך השגוּרה, העדרית, זו שלא עוצרת כדי לשאול שאלות ולא מטילה ספק בפני הבאות.

אילן ברקוביץ'

מודעות פרסומת