הוא היה אפס מאופס, ולא רק בעיני עצמו, אלא גם בעיני אחרים, כי הוא עדיין גר עם אימא שלו, וגם בגיל שלושים לא התפרנס למחייתו, ולא נקשר במערכת יחסים עם אף אחת, מלבד להזיותיו, ואולי בעצם רק הזיות היו לו, והן שמילאו את החסר, ובעזרתן הוא ישב לכתוב שירים – שירים שאמו לא קראה, והיו רק מעטים אחרים שהתעניינו בהם, ולפעמים העיפו מבט חטוף.

רוב הנשים שהכיר ניצלו אותו מינית או כספית, ותמיד בסוף כל פגישה נותר בלי אהבה, ובלי אגורה, ובלי הערכה עצמית, אפילו אימא שלו עזבה אותו, כשהיה בן עשר, אבל חזרה כשמלאו לו עשרים ואחת, ומאז הם גרים ביחד, אולם הוא לא שיער בנפשו שנפשו תחזור אחורה במעגלי הזמנים, והוא ישוב להיות בן שבע עשרה, אחר כך בן שלוש עשרה והיום הוא בעצם בן חמש, עוד מעט ישוב אל הרחם ויוולד מחדש כתינוק בן שלושים.

אם רק היה מוצא עבודה, אולי היה שוכר דירה, אבל יש לו גם בעיה של סמים, הוא נוטה להשתמש בהם באופן תכוף, בכל לילה, ואם יגור לבדו אז גם בכל בוקר, עד שישקע בתוך ביצת עצמו.

תמיד הסמים חזקים ממנו, ומחזקים אצלו את יצר המוות, אבל בעצם הבעיה החמורה ביותר שיש לו עם סמים זה שהם תמיד נגמרים, ושצריך להשיג מהם עוד וזו בכלל הבעיה העיקרית שיש לו עם חומרים – לכן בחר בחיי הרוח.

כעת הוא יושב לבדו, וקוראים אליו לבוא דברים אחרים.

לספר שיריו הראשון קרא "נפלאות הבדידות", כי רק בשעת בדידותו, כשהרפה הרפיה מוחלטת והשתחרר מכל רצון להיות במחיצת בני האדם, רק אז יכול היה לראות עצמו בוקע מן השורש ומטפס.

מודעות פרסומת