לנועם גלזר־איתן

 

הַשִּׁירָה הִיא בַּחוּרָה מַבְרִיקָה בַּת עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ

שֶׁפַּעַם גָּרָה לְבַדָּהּ בְּפָּרִיז וְחָזְרָה אַרְצָה בְּדִכָּאוֹן.

אֲהוּבָהּ כּוֹתֵב לָהּ שִׁירִים. אוֹתָם הִיא תּוֹלָה עַל קִירוֹת חַדְרָהּ.

בַּצָּהֳרַיִם הוֹלֶכֶת לַפְּסִיכִיאָטֶר וּבוֹלַעַת כַּדּוּרִים,

נֹעַם עוֹרָהּ הַשָּׁקוּף לֹא מֵגֵן עַל גּוּפָהּ.

הִיא לוֹבֶשֶׁת שִׂמְלָה אֲדֻמָּה. נוֹעֶלֶת נַעֲלַיִם כְּחֻלּוֹת

לוֹגֶמֶת עַרַק מִתּוֹךְ קַשִּׁית

לִפְנֵי הַשֵּׁנָה תּוֹחֶבֶת לְפִיהָ מָגֵן שֶׁלֹּא לַחְרֹק שִׁנַּיִם

שְׂעָרָהּ הַחוּם פּוֹגֵעַ בַּכְּתֵפַיִם וְהִיא

לוֹחֶשֶׁת סִפּוּר עַלנַעֲרָה בְּתַרְדֶּמֶת

אוֹתָהּ הִיא לֹא רוֹצָה לְהָעִיר.

 

 

מודעות פרסומת