אחמד ואני נוחתים בשדה התעופה שארל דה גול
אחמד ואני תופסים רכבת לפאריז
אחמד ואני רצים בין הרכבות
קונים כרטיס משותף לשנינו
משלמים עשרים יורו.
אחמד ואני יושבים יחד במטרו
אין אויר, החלונות סגורים, חם מאוד
מסביב כולם מהגרים, אפריקאים,
מוסלמים, נוצרים, יהודים.
אחמד ואני נוסעים בתוך החשכה.
אני נותנת לו ללגום מים, לאכול לחם
הוא טועם ומשיב לי את החצי השני.
אחמד ואני רצים אל הרכבת השניה
סוחבים מזוודות במעלה המדרגות התלולות
משתחלים בכרטיס אחד בעד המחסומים
שומרים את הכרטיס השני ליעד הבא.
אחמד ואני עולים יחד מתוך הגהנום
אל רחוב מונמרטר, חבורה של סינים
בדיוק חוצה את הכביש. השמים בהירים
העננים הלבנים מרחפים מעל ראשי התיירים.
אחמד מזמין לי כוס קפה, מצית סיגריה
נותן לי אחת. מרלבורו אדום.
אחמד ואני יושבים יחד בבית קפה בפאריז.
"את לא תשכחי אותי?" הוא שואל בדאגה.
"לא, לא אשכח אותך" אני משיבה.
(מוקדש לאחמד וואלד, משורר תוניסאי, שמוכיח שמחוץ לגבולות הארץ הקשה הזאת חברות שכזו תמיד אפשרית והלוואי שגם בתוכה.)

מודעות פרסומת