מהמרחק הזה של מקום לא מקום, מקום מחוץ למקום, מקום שאינו מיושב, למרות שלנים בו. מקום שהוא בית מלון. ממרחק האי מקום, קל לראות עד כמה החברה הישראלית נגועה בתחלואים. ההתמכרות לנעורים והסלידה מן הזיקנה, הכניעה לספורט, טירוף ההרזיה, ההשתקעות בראי, קריאה תכופה של אתרי אינטרנט שבהם דיווחי מוות מופיעים לצד דוגמניות בבגדי ים, (שבאופן משמים זו תמיד אותה דוגמנית שנראית כמו בובת ברבי.) הפחד להשמין מאיים על ילדים. ובכלל החיים בפחד, בחרדה, בחשש מן הרגע הבא, וממשיכים להרוג את הסכמי אוסלו. כל החללים העירוניים אוכלסו בסחורה. ישראלים נהפכו לעם שעובר מחנות לחנות כמו כל עם אחר, אבל באופן אובססיבי יותר, כי הלחץ והחרדה חמורים יותר בישראל. הקניה היא למען מילוי ההתרוקנות הרוחנית. כרגע הישראלים הלכו לאיבוד בדרך האמריקאים, ונסתמו בחומרים שנוצרו בסין. אין רוח שתוביל את רגליהם לבוא אליה להנצל ולהגאל.

החיים העכשוויים הובילו לפינוק מסוכן. לדרישה ליותר, תמיד ליותר. וכל מה שיש, אף פעם לא מספיק. תמיד צריך עוד, מפני שהצרכנות לכדה את מרחב המחיה והצפייה בטלוויזיה מנוונת את המוחות ומונעת מחשבה, ואין מקום לעבוד בו עבודה רוחנית.

למי שיש מזל, מוצא לעצמו פינות קודש לעבודה רוחנית. כמו סטודיו ליוגה שהמתרגלים בו אינם מתמסרים רק לגוף. מתרגל היוגה מתחבר אל עצמו ונהפך לאדם טוב יותר ממה שהיה אם לא היה מתרגל יוגה. הוא נושם נשימות שמרככות את גופו ואת מחשבותיו. הוא מתרגל התארכות רוחנית וגופנית. ועדיין לאחר שיצא מן הסטודיו הוא מוקף בחנויות ובשממה תרבותית. בהערצת סלבס במדורי רכילות, בטוקבקים מוצפי שנאה ושפה שמקללת את עצמה לדעת. לקלל בעברית זה המרחק הגדול והשגוי ביותר שאפשר היה להגיע אליו מאז החייאת השפה העברית מתוך ספר הקודש.

כל אדם חייב למצוא לעצמו קודש. איזה מקום שבו הוא יכול להקשיב לציפורים שרות על רקע הדממה. מקום שבו הוא יכול לעצום את עיניו ולדבר עם עצמו ועם בוראו, בשפתו שלו.

אינני מתכוונת לדת מאורגנת ולא לבעלות על אלוהים. פעם דיברו אל העצים ואל ההרים והאדם היה חיה בין חיות. הוא היה צנוע יותר ולא התנשא מעל בעלי החיים ולא הרג אותם בהמוניהם. תעשיית הבשר לא נוצרה עדיין והאדם היה מלקט את מזונו בדרכים. היום האדישות של האדם מול תעשיית הבשר היא שמביאה לו מחלות גופניות וחברתיות, כמו סרטן וגזענות, האופן שבו הוא מבדיל בין חיה לחיה, בין המותרת לאכילה ובין שלא, מביאה אותו גם לשפוט באותו אופן בני אדם. האדישות הזו היא הרסנית. לאחר שנוצר הפיצול בנפש האדם בין גוף לרוח, בין גוף לנשמה, קמו גם דתות שתפסו בעלות על עולמו ועל אמנותו, ונתנו לו מילים משלהם לדבר אל רוח הקודש. אל אדון הכל. המטרה של הנצרות הייתה לכבוש את העולם והיא עשתה זאת על ידי עריפת ראשים של פגאנים.

כרגע הפיצול שבין גוף לרוח הוא החמור ביותר משום שהרוח מוזנחת והגוף רודף ונרדף על ידי חומרים. מאין תבוא הרוח? האם הרוח יכולה להתמלא ולהרגיש מסופקת ולא רעבה, רק מעשיית ספורט? משמירה על הקליפה? על עור הפנים? מקניית בגדים? רק מהופעתו החיצונית של הכלי שהיא חיה בתוכו? מה יזין את הפְּנים? הרי הרוח והגוף אחד הם, ואין לגעת בהם רק מבחוץ, אלא יש להעמיק להיכנס פנימה ולהזין ולהאזין ולרכך. ואיך ניתן לעשות זאת בתוך הרעש? ריכוך הגוף אפשרי בעיקר על ידי נשימה והאזנה פנימית.

חייבים למצוא דרך להעניק גם לרוח מזון, מבלי להשתייך לדת שמפחיתה מכבודן של נשים. מבלי להשתייך לקיצונים שתופסים בעלות על אלוהים. חייבים למצוא דרך להתנתק מן הצרכנות, להפחית אותה, לא למצוא אותה כבידור. למצוא דרך להעשיר את הרוח בכדי שנוכל לנצח את הקיום הבירוקראטי, המושחת, המעביד ומדכא, למצוא דרך להתאחד ולקום נגד המדכאים ששאבו את הרוח לתוך כיסם, והקימו חנויות בגדים במקום חנויות ספרים. שכבר השתלטו על חנויות הספרים ככלי לרווחים בלבד ובגדו במורשת התרבות העברית ואין עניינם בהעשרת הרוח אלא בהעשרת ארנקיהם.

היום העבד המודרני עובד כל היום, וביום המנוחה יוצא לבזבז את ממונו ולרכוש לעצמו איזה מוצר. במצב כזה, כסף הוא הדבר החשוב ביותר. אי אפשר ליצור אמנות אם אין לך כסף. אין חדש תחת השמש. אבל היום השמש מחממת ושורפת יותר מבעבר. בשמים נוצר חור, ובעולם שבו השמים מזוהמים והאטמוספרה נקובה, נותר האדם קטן בעולמו הזעיר, הולך לעבודה, חוזר, קונה לעצמו משהו כדי להתעודד, יושב וצופה בטלוויזיה שעוזרת לו לא לחשוב, אבל להיות מעודכן בכל המוצרים החדשים. השמים המזוהמים הם הנפש הריקה, השמים שאין אליהם גישה.

ההתמכרות לתקשורת יוצרת סערת נפש קבועה או שעמום נוראי. לצפות בתוכניות ריאליטי זה בדיוק כמו לאכול אוכל מהיר, לקום בבוקר בלי אנרגיה, בלי השראה ליצירה חדשה.  לוותר על הערכים האנושיים, לצפות באנשים מאבדים את חייהם לטובת רגעי זוהר של כל מיני נפוטיסטים המוכיחים כי מקור הכיעור החיצוני הוא בעצם פנימי.

הקניה היא הצייד, ואולי האהבה לקניות אינה אלא אינסטינקט קדום של ליקוט וצייד? אינסטינקט שטמון עמוק בתת ההכרה ההומו ספיינסית. האדם צד את טרפו ומכיוון שאין עוד טבע בעיר, ההומו ספיינס העירוני יוצא לטרוף מוצרים ברחובות.

כל אדם זקוק לפינת קודש, למינזר משלו, לשולחן כתיבה, לשבת ולהגות בחייו. לקרוא ספר, להחכים. לשמוע את הקול הפנימי מדבר, זה שיוצר מרווח בין רגש לתגובה. זה שמאפשר לו לנשום ולחשוב על המשך דרכו. אולי אפילו לכתוב את הדברים ולראות אותם מולו. זה מעשה שיכול להציל את חייו. למעשה, זוהי דרך חיים שיכולה להציל גם חיים של אחרים.

על האדם לוותר על הרהב. על החיקוי, על צבירת חפצים מיותרים, תכשיטים וצעיפים. להסתפק באחד ולא בשניים, לוותר על הרדיפה, לחסוך כסף לגלוי ארצות ולא מחלצות. קודם עליו לוותר על עקירת העיניים, על נעיצת המבט עמוק יותר, לא רק בחוץ, אל תשוטטו בין חנויות, גם אם הייתם עניים בילדותכם. אל תשקיעו את כל כספכם בבגדים, איפור ותכשיטים. כי זה לא הכסף, זה הזמן האוזל ומתבזבז. אתם מתרוקנים, המוח כבר נכנע להמונים. עדיף להניח שולחן בפינת החדר, לשבת ולקרוא, לחשוב, לכתוב. לצמצם את החומרים ולחזור אל הרוח. לא לגנוב יותר ולא לשקר. לחזור אל הרוח. לקרוא ספרים במקום לצפות בריאליטי. לא להתלבש כמו כל האנשים האחרים אלא למצוא את דרכך אל עצמך ולעטוף את החוץ על פי הפנים. לא להיות אחידים. אלא לחזור אל הרוח. לא לקנות עוד בגידות ובגדים. לחזור אל הרוח. רק כך ניתן להיות עשירים ולא ללכת לאיבוד. העוני קיים רק בהתמכרות לחומר. ככל שקונים כך אין. וככל שאין כך קונים. העושר היחיד הוא בהסתפקות במה שכבר יש. בהערכתו. וזה חוק שלא ישתנה.

חובה על האדם, כפרט, להחליט שהוא משתחרר מן החומרים המדכאים. בעיקר אצל נשים. הפסיקו לקנות גרביונים, זו הונאה, רובם הם בזבוז כסף גמור משום שהם נקרעים כה מהר. לכן לא כדאי גם לקנות שמלות או חזיות יקרות, אלא ללבוש רק בגדים נוחים ונעליים קלות להליכה, לא לצבוע  את השיער באמוניה, לא לייבש אותו במייבש שיער. לא לאבד את הבריאות. זה לא נכון מה שלימדו אותנו. בשביל להיות יפה לא צריך לסבול. אלא להפך. בדיוק להפך.

ההכנעות לתכתיבי נשיות חיצוניים הם סיבה לעוני. ככל שייכנעו הנשים למבט הגברי ולתכתיבי המבט הזה, כך הן יהיו חלשות יותר, ויהיה להן פחות כסף. אם נשקע במראה נלך לאיבוד, החזקת ותחזוקת הנשיות כפי שהיא "אמורה להיות" על פי תאגידי האופנה העכשוויים, כפי שמצפים ממנה להיות, היא מקור הסבל והחולשה.

אסור ללכת לאיבוד בעולם החומר. ככל שתהיו יותר "נשים" כך יהיה לכן פחות כסף, אם תחשבו רק באיזה צבע תצבעו את השפתיים, במה תכסו את הציפורניים, את הבטן ואגן הירכיים, ולאחר רכישת החזיה, הקרם לפנים, המסקרה, המכנסיים, הנעליים, התספורת, השמלות, הבושם, התיק, הגרביונים, תישארו בלי כלום.

המציאו לכן מבט משל עצמכן, מבט פנימי שבודק אם נוח לו בתוך עצמו ולא כפי שהוא מופיע בראי. בידקו שהנעליים שלכן מתאימות להליכה ולעמידה מרובות. אם אתן יכולות לרוץ בנעליים וללכת מהר. אם הנעליים שלכן עלולות לגרום לכאב או להמנעות מתנועה, או אפילו לנפילה. דעו כי זו טעות.

 

נשים

 

אישה עובדת – חד הורית

אישה שעובדת בכביש

אישה שקנו אותה מאפיונרים

ועכשיו מוכרים לכל איש

אישה שאביה עשיר

אישה שהיא אשת עסקים

אישה חזקה – אישה מוחזקת

פילגש או נשואה

אישה רווקה שרוצה ילדים

אישה חרדית שרוצה להפסיק

אישה שנואה או אהובה

חולה או בריאה

משוגעת או שפויה

אישה יכולה להשאר נאמנה לאישה

לעזור לה לשמור על הילדים

לתת לה בגדים

לתת לה עבודה

אישה יכולה לשחרר אישה

 

אם היכו אותך בילדות והיית עניה

אם הוחרמת מן החבורה

אם חינכו אותך לשנוא נשים אחרות

אם אמרו לך שגופך אינו יפה

אם לימדו זה לא מנומס לבקש תשלום עבור עבודתך

אם אימך נטשה, אם אביך היקשה

זכרי שאישה יכולה לשחרר אישה.

 

מודעות פרסומת