1

 

"תום חזר הביתה. תום חזר הביתה."

שאגתי מן החלון לאחר שזיהיתי אותו חוצה את הכיכר, כמעט נרדם בהליכה. הרובה הארוך מלוכסן מאחורי גבו ועל כתפו התרמיל הכבד. אני מרחפת במדרגות, מתנשפת במאמץ לכבוש את הרגע. פורצת אל רחוב מוכה שמש ומנשקת לצווארו החיוור. בדיוק כמו שאני מנשקת את אלי, החייל שלי. אותו רגש של ציפייה לשובו של אלי הביתה מהצבא, מטשטש את ההבדלים בין שני החיילים ואני קופצת גם על צווארו של תום, אחי החורג. הוא מאושר ואוסף אותי אליו בזרועו הפנויה, אוחז במותניי ומקרב אותי אל חזהו. אני ממשיכה לעטוף את כתפיו בחיבוק ממושך ושוב מנשקת לצווארו. החצאית שלי אדומה ושקופה, חושפת את הרווח הדק שבין ירכיי וחולצתי גזורת הצווארון מתרפקת על מדיו הירוקים. אף אחת לא מחכה לו בבית. בעוד רגע הוא יכנס לחדרו ויסגור את הדלת. ישכב על המיטה ויעצום את עיניו, ינסה למחוק מראשו את קולות הצבא. יאזין לתקליט החדש של NIRVANA.

אחר כך יתקלח וילבש גופיה לבנה, יגלח את לחייו החיוורות, יצא לסלון וישב קפוא על הספה מול הטלוויזיה. כף רגלו מונחת על השולחן והשנייה מקופלת אל ביטנו. אני אנעל סנדלים ואצא מהבית, הוא לא יראה אותי במשך כל השבת.

אלך אל אלי, תום יישאר בחדרו, ביישן וסגור בקונכייה אטומה. החדר שלו תמיד מבולגן. חוסר סדר קבוע שולט בו, מחברות ותקליטים לצד צלחות מרוקנות שנערמות על הספרייה. מיטתו עטופה היטב בכמה שמיכות פוך מתחת לסדין, שיהיה ממש נוח. וכמה שמיכות פוך מעל הסדין, שיהיה ממש חם.

ודאי חשב אלפי מחשבות בחדר הזה, כרקמת חוטים עבה שנקשרה לכדי רשת דייגים מעל מיטתו.

הוא היה רגיל לשבת מול הטלוויזיה. כל ילדותו חלפה על הספה, בזמן שאימו, אמי החורגת רוזנה סרפנט, טיפחה קריירה של עובדת בכירה בבנק, ישב תום בסלון החשוך ואכל ג'נק פוד מתוך מקרר מלא בהמבורגרים קפואים וקטשופ בשקיות זעירות, עד שהשמין מאוד. לכן הוא תיעב את גופו ויצא בכל ערב לריצות.

כל ערב הוא הריץ את גופו מעיר לעיר, מהעיר החדשה והזרה שאליה עברנו, אל העיר הישנה והמוכרת שבה הוא גדל.

עברנו לשם כשהקיץ היה בשיאו, חום אוגוסט היה אכזרי במיוחד. תום העמיס את הארגזים במעלה שמונה

קומות ללא מעלית. ריח זיעתו מצחין. ריח חריף שממלא את כל הבית, גם אחרי שבועות ארוכים שאנחנו כבר גרים בו. הריח לא זז, עומד באוויר, חמוץ ועיקש, מסרב לחלוף. תום יושב בסלון עמוס הארגזים ובוהה בטלוויזיה שמונחת על ארגז ריק. לבד מול המרקע. מנסה להירגע, למצוא את השקט האפל שידע בבית אמו. לפני שהתחתנה עם אבי, רס"ב סמי אבלנש, מנסה להתנתק, יושב מוזר ובודד. המום מהמעבר ומהקריעה שנכפתה עליו אל מקום מגורים חדש וזר, עם שלוש בנות זרות כאחיות וחייל קשוח ומוכה כאב נטישה, כאב. באותו חודש מיוזע קיבלתי בפעם הראשונה את הווסת ולא סיפרתי לאף אחד.

 

לתום הייתה נשמה טהורה ולב טוב ואימא שלו, פקידת הבנק, רוזנה ספרנט, דאגה שיישאר מוגן וחסום, לכוד בחדרו וכך יישאר רק שלה. היו להם יחסים פנימיים סודיים בתוך היחסים המשפחתיים שהיא ניסתה ליצור עם רב סמל בכיר סמי אבלנש, בעלה ואביהן של בנותיו המוטרפות מאכזבה ומשברון לב. שלושת בנותיו היפות וקרות הלב, מישל, לילה ונטשה.

מישל לילה ונטשה המסוכנות, שחבל על מי שמתקרב אליהן. מישל, לילה ונטשה הסנוביות והצמאות לאהבה עד כאב, ששנאתן לאימו חסמה בליבו של תום פחד עצור ובלום.

כמעט אף פעם לא הצלחנו לשבור או לעקוף את החומה האטומה והגבוהה שנבנתה סביבו. למרות שהצלחתי להסתנן לחדרו, וגם זה לא התרחש בדרך חלקה. אם נכנסתי כשהוא לא היה שם, מיד הייתה קמה בבית צעקה. רוזנה פחדה שאגנוב את בגדיו. מה שעשיתי באופן די קבוע. גנבתי את גופיות החורף הלבנות שלו וגזרתי להן את הצווארון. או שלקחתי ממנו חולצות משי מכופתרות או חולצות עבות מפלנל, סוודרים וגופיות. אחר כך החבאתי אותן כדי ששחורת המבט, לא תמצא אותן ותעלה אותי על מוקד הגַנָבוֹת הביתיות. אפילו מישהו צילם אותי פעם כשלגופי רק חולצת המשי האדומה של תום.

אבל לתום זה בכלל לא הפריע. הוא נמשך אליי ורצה לאהוב אותי, לנשק אותי, לחדור אליי מאחור ולדפוק אותי חזק כל הלילה, לזיין לי את הצורה באהבה אהבה אהבה, שלא הייתה חלק מחיינו, שהייתה כמעט כמו מילת גנאי, סיבה ללעג ולעלבון, שאם מישהו היה מתוודה עליה באוזני מישהו בבית, מיד היה מפסיד את חייו.

אבל אנחנו היינו מדברים על מוזיקה. היינו היחידים בבית שהחליפו מילים רכות. לתום היו תקליטים

ודיסקים של להקות מפחידות עם שמות קשים ומדאיגים כמו "צבעוני שחור". הוא נמשך אל אופרות רוק

מדכאות, שאם מישהו שורד אותן, אז בשלב מסוים הוא מפסיק לשמור להן אמונים. הוא היה תמים והאמין בנצח ובנוסף לזה ליבו היה טוב עד פליאה.

על המיטה של טוראי אלי זוהר, היינו מאזינים לשלמה ארצי ומגלים את עוצמות הגוף. אבל עם תום הייתי אמורה לפתח רגשי אחווה. אני, לילה אבלנש, המחוסרת לגמרי מתורת אם או גבולות, שלובשת רק חצאיות שקופות וחולצות גזורות בלי חזייה. שערי אדום ועיניי יורקות אש ירוקה ומתגרה. הייתי כל מה שגבר חסר דעת רוצה לעצמו: יפה, תמימה וחסרת הגנה או מעצורים, אחת שמאמינה לשורת השיר: "אני חייל ואל תבכי לי ילדה." ואוכלת את המאכל השוביניסטי הזה בכפית ובו זמנית, באופן טבעי ועיוור, פתוחה תמיד לפרוץ את הגבולות המוסכמים של התנהגות ראויה, שהיו הסיבה לטאטוא בעיות של נערות כמותי מתחת לשטיח המשפחתי, אשר עלה על גדותיו וגרם לי לברוח מביתי השבור, אל ביתו השלם והמוגן של טוראי אלי זוהר.

 

מודעות פרסומת