"הנה, עוד מעט הוא יחזיר את עצמותיו לאדמה" רחשו שוכני הכתלים "הוי, כמה חבל על הזיכרון שלו"

הם מלחשים והוא אינו שומע את ניעות עורם בחדרו. הם חודרים לבשרו דרך סדקיו החלולים, הם

מתאבדים בו ומתיישבים בורידיו, מישירים מבטו אל החלון, אל כבישים דלוקי מוגלה עירונית. גם

בגרונם חום הצהרים זועק להיפטר ממרכולתו, ובתוך גופו של נַרְמָן הנגוע המשכיל והאנוכי זורם

אידיאליזם, לכן לעולם אינו יכול להתרצות.

בכל לילה רק בדידותו תעניק לו מגע, בדידות קרה שכבר אין בה מן הגאווה. גל ייאוש נכנס אל גופו והוא

רץ מחדר השינה לסלון, יותר מדי זמן יש לו בידיים בכדי שיעסוק רק בדברים הטובים.

נַרְמָן רוצה לכתוב, לכן החליט ללמוד ספרות, אבל על הסופר יש לאסור ללמוד ספרות, עליו ללמוד

מקצוע אחר לפרנסתו ובזמנו הפנוי ומתוך התמדה להתבונן בעולמותיו ולכתוב. והוא רוצה להיות סופר

של כ"ד שעות לכן עליו גם לתרגם ולעסוק בעיתונאות.

נעוריו לוקים באימפוטנציה של יכולת הפרנסה והעצמאות, אך הם שופעי בריאות גופנית ומנוערים

מחכמה. הזִקנה מבורכת בחכמת החיים והסופר נע בשני מימדים: מימד העולם הזה ומימד הנצח, כל

חריטת אות על הדף קושרת אותו בשניהם.

ונרמן מבקש חלומות מציאותיים ומגושמים כשולחן וקורת גג כדי שיוכל לכתוב ולשאול איך היה הקבצן קטוע הרגליים בילדותו לפני שכוסה זוהמה עירונית, לפני שהשתעל אל מותו וזקנו האדום כוסה בכל גווני המרצפות של השוק  המרכזי?

בכל ערב נַרְמָן מתפלל לאלוהים כדי לא לשכוח את כוונותיו למצוא עבודה אמיתית ופונה אליו ישירות בשפת חולין מדוברת, בשפת חולי קיום גשמי, בשפה משוסעת, שבורה, מצולקת, הוא מצמיד ידיו אל שפתיו לקבע ולממש, לא להרפות מכוונותיו. שערי העץ של בית הכנסת הזעיר מוגפים, המניין רוכן ומזדקף בשפת קודשו, בגעגוע אל ארץ הקודש, אל הימים הקדומים. הכניסה אל המציאות מתאפיינת בסיבוב הגב אל עולם הדמיון וההזיה, גם זה יפה ונעים, גם זה עשוי בטעם טוב ועלול לגרום הנאה.

ולנַרְמָן תמיד יש איזה פצע לקדוח למען ההשראה, עד שזו יוצאת מדמו לצלילי המוסיקה האדומה, בדופק נמרץ מעמוד השדרה נוזלת אות, מילה, משפט. כבר ארבעה ימים בחדר שבדרום העיר הקירות מתקלפים והוא לא יזיז אף חפץ, ישב על כיסאו ויאזין לשאריות מחלקיקי האור טופפות על הרצפה.

לאחר שכתב ירדה עליו מסכת העונג ומה הוא ראה? משהו שחור בוער ודביק, נטפים נטפים, פני

סלע וולקני אטום נשקף אליו רץ אחר איזה צחוק, לקחת אותו הכי קרוב בין עפעפיו ולשוב אל נהר

ההזיות.

משורר בלילה, ילד טוב בבוקר, אך בלילה הוא מוותר על משקלו עד שנשמע קולו הפנימי וקול החוסר

שגורם להתגעגע, שבורא את ההזיה שהיא בשר השירה שמהאָיִן שרה שיר.

וברחוב אישה מוכרת את גופה, אחרים מביטים בה ממכוניות ממוזגות נעלמים באור הדחוס. כחיית צל צמחה האישה הזו ונרמן קלט את גופה בדיוק כשצרצרי האזעקות פיהקו, כשהלילה נחתך משיער השמש.

כבד וקטוע ברח הדיו מן העט של נרמן ומעל האישה שהגישה לו את גופה בלי ידיעה שכך בחינם כמו מתוך נדיבות היא נלקחת, והשתמש בנוכחותה מתחת לחלונו משך קווים סביבה בלי ידיעתה.

והיא העומדת מתחת לחלונו לו רק ידעה איך זה מרגיש לאהוב אותה כך מכזה מרחק. הוא יונק מן

הסיגריה ומביט בה כל לילה ועדיין לא מצא את האומץ להזמין אותה אליו לחדרו, מצב בריאותו מחריף, נשימתו מתקצרת אך לא ישים סוף לנשימת סיגריה מרעלת.

כבד וקטוע בורח הגשם מעל חיית הצל שצמחה על הקיר. היא אינה נושאת את ילד אדונה בבטן, אצלה הדם ניתז וממלא את כל הנפש הלוך ושטוף ומתנשפת על כל שבוער בה בחשק. קווים לדמותה הוא משך במחברת, כי אפשר שיהיו לה כל מיני קולות, הוא עדיין לא שמע את קולה, אבל היא היחידה שעימה יצר קשר. בלי קשר.

מה הם רואים כשמביטים בה בפינת הרחוב, אחת מסחורות השוק? אישה בשמלה קצרה עומדת מתחת לבית, בין העובדים הזרים שמדברים בידיהם, בין המוכרים המשדלים לקנות בדוכניהם, מרימים קולם למראה נערות אך למראה דמותה יחרישו.

פחד מוות גדול מתנוסס מעל כל החיים האלה, אם היא לא תצא לפינות היא לא תִרָאֶה, אף אחד לא יקנה

אותה, לא ישכיר את הצנוע ביותר. זוהמה מצטברת ונוצרת ונַרְמָן יושב בחדרו ומנחש את שמה. מעולם

לא ראה חרצית צהובה כזאת בדרום העיר והלוואי והאמת הייתה איתו קרובה.

אהוב אהב אותה גם כשהפכה לגולם נמרי מחוסר צורה, כתם צל, מצאה מקומה רק בין חרקים,

היו לה כל מיני קולות מכל מיני הנפש, הייתה נושמת בכבדות הלוך ושטוף ומתנשפת על כל

שעצר מכוניתו ולקח אותה מתוך חשק זמני. אחר כך תמיד חזרה ברגל. צרצרי האזעקות פיהקו

בלילה סביב חיית הצל, היא חשמלה עצמה בסוד ונקרשה בקור ונכפלה בקיפאון.

רק ביום העצמאות לא עמדה לצד הכביש כשכולם יצאו לכבישים, נעלמה מעיניו של נַרְמָן שכבר

סיים את ספרו הראשון. לא בעזרת מחשב או מקשים אחרים, הספר נכתב בכתב ידו שוב ושוב עד

שהתקרב להיות והפך לשלם, אז נשלח להוצאה לאור, אל העורך הראשי שהחליט להדפיס.

הוא חיכה לה כל הלילה לבשר לה את הבשורה, חש מספיק חזק כדי לקרוא לה, ירד אליה מאחורי

הקיר בחדר המדרגות, מישהו צעק אליה והיא לא ענתה, כי עיניה קלטו את דמותו של נַרְמָן. והיא

לוקחת ידו בידה והם עולים לחדר מעל מיטת הפשפשים נגלית ציפור מופלאה, פורשת נוצותיה

אל הרצפה נושרת חולצה, חזייה, חצאית מנומרת, מעליה תלויים גלגלי אבק וגללי עכבישים אבל

אסתרק'ה מבהיקה, אין צלולה ממנה.

"כמה מצחיקות הבריות שיש להן אופי שיוצר דעה ומעמיד אותן עליה", מהרהר נרמן והיא כבר

ערומה מרחפת מעל קפיצי המיטה החשופים ונַרְמָן מסתנוור, מכסה עיניו יושב בידיים משולבות

כמו באוטובוס צפוף מקבל אישור רשמי על יופייה הבלתי נתפס של מושא השראתו.

אך אינו יכול לשתוק יותר והוא מתחיל להסביר לה עת היא ניגשת לפרום חולצתו עד כמה חשוב

לתת דוגמא לילדים כי בני אדם נהנים ללמוד, זה מה שגורם להם הנאה, בעיקר מפני שהם

מסוגלים לחקות, בגלל שהם קופים עם יכולת מילולית ולרוב מדברים רק מפני שהם יכולים.

הוא קופץ ממיטתה אל השטיח בניתור ברכיו המקופלות מבעד לחשיכה היא צוחקת מעט ואז

חוזרת לעניין העסקים.

"תשלם לי עכשיו?"

"הנה, קחי," הוא מוציא ממעילו את מקדמת ההוצאה לאור ומשחיל לאחד הקפיצים.

"את זה גם את עשית, עשינו ביחד, חומר מרוח, זו אלכימיה, מלים שהפכו לשטרות כסף, חלום".

והציפור הערומה לובשת חזרה נוצותיה וסופרת בכנפיה את השטרות החדשים.

"סלחי לי אם אפול על כתפך" נַרְמָן מקרטע "רק כדי להרגיש בן אדם אחר".

"למה?" היא נבהלת.

"רק כדי להרגיש איזה משהו בפנים שהרגשתי מבחוץ שם מחלוני כשהבטתי בך כל החורף, יש

לך דם ורוח שנשבו חזק אל תוכי ושיזפו מילותיי כמו שמש, נטלתי קרני אור מראשך, ינקתי דמך

ממרחקים, משנמאסו עלי הכוכבים מצאתי אותך ואין לי יותר כוכבי לכת אחרים".

היא מחליקה מן המיטה, לאט גולשת אל נַרְמָן, הוא מניח ראשו על כתפהּ רק לרגע מתמשך.

"כך אנחנו" הוא ממשיך עת היא מבקשת שילך "אנחנו שתי דמויות שונות לחלוטין שוכנות באותו מימד בעת ובעונה אחת".

הוא אינו מסיים משפטו והיא מנהלת גופה כלהבה מסדרת את המצעים שכלל לא התקמטו ועדיין

לא נשמע דְברהּ. היא מעיפה אליו מבטים חשדניים אך נרמן מאוהב ואינו מפסיק לשיר. היא שכל

החורף התכרבלה עמו בין הדפים כעת נשמעים צעדיה מתקרבים אל הדלת בקצב אדג'יו אביבי,

ונרמן אדום החזה אינו שוכן עוד בין סבכי המלים אלא בנאמנות ובאהבת נפש עזה טיפס עד אליה

כחבר נאמן לזכך חלקים טמאים בנשוב עליו הרוח הנכונה.

"אידיאל היופי הוא רק ביטוי למצב קיצוני", הוא אומר בפתח הדלת.

"כן, החיים האלה קיצוניים" היא אומרת "ואינם אידיאליים כלל".

"אבל למזלנו הרב" נַרְמָן מבקש לסנגר "ישנה בלטריסטיקה" הוא אומר.

"בלריס..מה?" היא שואלת.

"ספרות יפה, שלא שכחה אף אחד, גם לא אותך אסתריקה, היא הקיפה את כל העולם ופגשה בכולם, גם בך".

"אתה יכול לקרוא לי איך שאתה רוצה אבל רק תדע לך שאנשים אחרים קוראים לי רחל".

 

כל שנה באותו יום קורה אותו דבר, אולם השנה קרה דבר אחר. יוצא דופן. עוד מעט נַרְמָן יקבל

עותק מספרו הראשון, אחד העצובים שקרא. הוא אחת מהדמויות שסביב לגיבורה אסתריקה.

מבטו חזר אליו דרכה מובס. בין חוטי העלילה סיפר שזו אהבתו אליה שהביאה לו כוח אך

כשלא קיבל אהבתה לא חש בטוב. אך רק בזכות המצאת יצירה זו התקבל ונאשר עליו קיומו. כך

שספר זה הוא ההצדקה לחייו. צדק שנעשה בעבור נשימתו וחייו שהשחית, וכך לא לחינם נשם

עשן סיגריות זיהם והעלים מזון בגופו.

האם בעבור אנשים אחרים הוא כתב? לא. ודאי שהדבר נעשה בשביל להבין את שהיה סמוי

מעיניו. יצירתו נכתבה בשפת אמו שהיא וילונות וילונות על עיניו. הוא הרבה בקריאת כתבים

היסטוריים, על נפוליאון בעיקר, אך כדי לכתוב פנה אל מקום אחר, אל החלון, כדי להסיר וילונות

ממוחו.

ההבדל יהיה תמיד בממדים הוא חשב לפני שפתח את העמוד הראשון, עוד כשהתבונן בציור שעל

הכריכה האפורה, מה שאמיתי הוא כוח המשיכה. וביצירת אמנות הממד החשוב ביותר הוא החיים. רק

הקורא יכול להחיות את הדמות ועדיף שיהיה לו זיכרון משובח.

נרמן אינו אדון ליצרו ולא בעל עקרונות. הוא פתח את הספר והגיע לתוכן העניינים שם גילה שוב

את שמה: אסתריק'ה. כנראה שיש לו מזל טוב אם זה מה שקורה, למרות שכל המלים החדשות

כבר נמחקו ממוחו וייאושו גובר לאחר שקרא סיפור מאת ברדיצ'בסקי "מגלה הסוד" שמו, בו

איש הרוח מבקש לגלות סודו של חכם יהודי ויום אחד הוא מגלה ספר שנכתב אודות אותו סוד

בדיוק ומאז הוא הפך להיות צל על פני האדמה. "הרי מה שווים חיי" חשב "אם אין בשביל מה?".

אסתריק'ה עדיין עומדת מתחת לחלונו, ביתה עודו מזוהם סביב גופה הצחור. קפיצי מיטתה

חשופים לפשפשים השורצים בבשרה, בגדיה מושלכים מעל קורי עכביש ונרמן חי כמו דג,

במקלחת, לא עוצם עין כל הלילה מתבונן בה, מעשן, מתפלל ובוהה בוילון האדום שבחדרה עד

שהתכלת השמימית נופחת בו חיים אחרים.

הוא מסתובב ופונה אל הרחוב הפצוע, שר שירים באידיש, מאבד את הקצב. אינו עושה דבר

בשביל גופו, לכן נתעגלו עיגולים אפלים סביב עיניו. ובפינת הרחוב נזכר איך עמדה שם לפני

שהכול החל, דמותה אמרה: יש בינינו דבר מה כמוס וישנו ממד ברור אך מנותק ממך שאתה

מחבר אותי אליו. אני יורדת אל האדמה ודואה מעליך בו זמנית ויש חלק אחר שבאותו זמן מגלה

את עצמו לפניי.

"כולם מתים לחיות אחרי המוות" שוכני קירותיו מצחקים. ומעל חייו רובץ שוב פחד המוות, הופך

ליבו למים, מגלגל חזיונות במגילת אינסוף שכל תיבה בה מבקשת משיכה, מבקשת להיקרע

ולהיחלץ אל מקום אחר. אך בינתיים האופק מתאפק וצרצרי האזעקות מפהקים בלילה סביב לאסתרק'ה.

"יש לשנות את הלך הרוח", מלחשות אליו השוכנות בתקרתו, "יש לשנות את מקום הפיסוק, את הניקוד, הפסקה והנקודה". כל הטוב שבאסתרק'ה שטף את נרמן ולא התאים להגיונו או למציאות.

האין זה טבעי שיתבונן ויחשוב עליה וירגיש אליה אהבה עצומה? היא הרי קדושה, רוח

מרובה שוכנת בה, היא גואה בגאוניותה, גאוּתהּ עולה ומתרחבת עד לחדרו. הוא יקדש אותה

בחופה. היא שנועדה לעבודת אלילים, לפולחן הבעל והעשתורת? האם ימי קדם אינם עכשיו? ולא

יהיו קָדֵשׁ או קְדֵשָׁה מבנות ישראל. נרמן רץ מעבר לכביש ומנשק ללחיהּ, בנימוס מבקש הסכמתה

לנישואין.

"רק כוח משיכתי אלייך אמיתי וכובד מחשבותיי עלייך, בתוך הממד הרביעי שהוא החיים. הייתי יכול להיות נהדר עבורך, הנה הבאתי לך את כל הציורים הכחולים שציירתי בשנה שעברה. חדרי מחורר מסמרים והקיר פצוע אך בינינו אין מחיצה". וילונות שהתקלפו מראשו גילו לו דון קישוט ורחל שפשפה בראשה כדולציניאה, מתחה קו בידה הימנית אל עבר הוילונות האדומים בחדרה.

"בואי נעלה" נרמן מציע "זהו סוף היום. תני ואשטוף מעלייך את כל הפוליטיקה".

לכל משוגע נתנו שם, כמו למלאכים, חשבה כשפתחה את דלת חדר המדרגות.

"גם אם לא נותר בי כוח יש להמציא ולזחול אל דוכן השופטים לקבוע את מות המילה האישית,

בקליפת ניקוד סודי, בפיסוק ידיים לאזיקים. כל שנותר הוא להפוך משמעותן ולקלף. לסגור

הפנים בשיער והעיניים במסך כהה, לגלות מצח גבוה. אבל בחדרך אסתריק'ה מתגלה איזה "דבר

מה" שכדאי לחיות למענו. והוא ערך האמת וזהו הדבר העיקרי שאני מוצא את עצמי בך. כזאת את

אסתריקה, קן ההפכים והניגודים מתיישבים בך כולם עם השאיפה לאמת עזה, שלמה. מתיישבים

עם האפס האמיתי שבתוכי, זהו המבחן האחרון שהצלחתי לעמוד בו, הנה אני חסר תוכן, חסר

מטרה, אבל ישנו".

 

אִשָּׁה – נקבה של איש, אך בשינוי הניקוד: קורבן הנשרף באש על המזבח, ניחוח אישֶׁה לה' הוא, וניחוח

אסתריק'ה לנרמן הוא. בסוף כל חודש היא מחכה לדם שיבקע מגופה כדי שיאשר חירותהּ

באי אימהותהּ, את טוּב מזלה. היום כבר לא סוקלים באבנים על מעשים מתירניים, על הפלות

מלאכותיות, כדורים נגד דיכאון ופחד ממקומות פתוחים או סגורים, קופסת סיגריות ליום לפחות,

מגורים בצד המפוקפק ביותר של העיר, בפי הטבעת העירוני. אחרים קוראים לה זונה כי היא

מזינה חומר דשן אנושי שזרוק על מיטת הפשפשים שלה. ידיים זרות אוספות בשרה והיא נותנת

להם, כך זה קורה תמיד. היא מרגישה הזדהות עם אנשים חולים, צולעים, גיבנים, רק הם יעוררו

בה רגש. כל מה שיש לה מעלה ניחוח קורבן הנשרף באש. התנוחה הממקמת אותה מתחת לגבר מהווה

עבורה השפלה מחודשת.

"הכרזתי מלחמה" אסתרק'ה מבשֶׂרֶת.

"על גברים או על עצמך?" נַרְמָן שואל ואינו מסכים לשכב מעליה ואינו מסכים כלל למהר.

מודעות פרסומת