יצאתי בחמש בבוקר לבית כנסת הגלים לכנס על החוף ציפורים למניין. גוית דג שכבה על החול,

דג מוכסף נפלט מראי הכסף התכול. טרקטור חרש את החולות ופרוכת עננים אפורים עמדה להתכיל. הלכתי עד קצה החולות לתפילת שחרית. קבקב שחור עם שני דובדבנים ועקב צר ומבריק נפלט אל החוף, בלי רגל ובלי אישה, דג כרות ראש שכב לצדו.

השמש דעכה על רקע הכוכבים והירח לא נראה לעיניי. האוויר הצטנן ובבת אחת סער ים השמש ורתח והתכילו המים ובהקו בזעף. מערבולות ענקיות רחשו מעומק הים אל עומק הרקיע. פניה חסרות המנוחה של השמש געשו לבה רותחת. מחטים הזדקרו בשמים כלפי מעלה, אלפי קצוות התנשאו לגבהים. לשונות אש בלטו והשתוללו בסופה. הבזקים פתאומיים של אלומות אור התלקחו והעצימו את רוח השמש. סערות מגנטיות בלבלו את תפילת הציפורים במראה מרהיב של אור הצפון.

על החוף עמדה נזירה בשמלה עבה וגרביים אפורים עם צלב גדול על החזה. היא לא נכנסה למים. רק  חייכה למראה הים, חיוך נבוך, כאילו ראתה אותו לראשונה. איש צעיר וגבוה שעיניו תכולות קרץ אליה ופניה האדימו, והים רחש אשכולות של אש, אוושת השמש רחשה על פני הנזירה.  הזמן עצר והיא התפוגגה לכדי השתקפויות עם כנפיים שנעו בין מחילות באוויר, הן היו מורי הדרך אחריהן עקבתי במעופה,  עד ליער שחגר את ירושלים. שם נחל מים שופע פילס נתיבו תחת רגליי וגרם לתפיחותן. גרגרי חול ואבק יסרו את עיניי אך מי הנחל היו הדבר שמצאתי בו לענג את ליבי. המים געשו והעלו קצף, מים מתוקים הטובים לשתיה. עד רדת החשכה הלכתי בנתיב הנחל וכששקעה השמש צנחתי על האדמה באפיסת כוחות. מראה המים והקצף הלבן נבלעו בחשכה ורק פכפוך המים הקוצפים נשמע מסביב.  פרחים גדולים ולבנים העלו ריחות בושם והרוח החליק ברוך על ידיי, מתוך חיבה ונעימות התמסרתי ללטיפותיו, עד ששלהבת קרנה לבת אש והיער כולו התלקח והואר לנגדי, האדמה התגעשה תחתיי, הרוח הבוגדני ליבה וליבה בנשבו על העצים עד היותם לבנים וכתומים. קפצתי למי הנחל הקרים, שם הסתתרתי עד שהשתחררה נשמתי.

ראו זאת הדגים הסגולים שסנפיריהם אוחזים בכל צבעי הקשת ואספו אליהם את גופתי. אז יצאה בת קול מן המים ואמרה בקול גדול: "מעתה בת המים תהיי". קדושה עליונה ליפפה חום סביב צווארי ודרכי נשימתי התמלאו בבת אחת. הוצאתי אויר מריאותיי ושוב שאפתי. איברי תנועה שעברו בתוכי היו מחוזקים בקנים קשים. מעל גבה מתחת לבטני ולחזה בצבצו ניצני סנפירים וזנב הגיח בתחתית גופי.  שמעתי את קול המצולה לראשונה, היטלטלתי בעומקה ובזרם הלהקה זמן רב. אך ככל שחלף הזמן לא היה זמן וככל שחלפו המרחקים לא נותר להם זכר. לפי סטיית הרוח נטו הגלים ממסלולם ומתיקותם הוחלפה יום אחד במליחות חריפה. גוף הגלים התעוות, תנועתו נעשתה כבדה יותר. מיששתי את מקומי ביניהם והסתבכתי בעלי הנימפאה הגדולים, כיסיתי בהם את עיניי וידעתי כי מצאתי את שאהבה נפשי.

מודעות פרסומת