היום נכנסתי בפעם הראשונה לחנות בגדים ברחוב בזל. חיפשתי מתנה לאחותי הגדולה וראיתי סוודר קרדיגן קטן בצבע שחור. לא היה בו שום דבר מיוחד. המחיר על התווית היה 650 ש"ח. לא האמנתי למראה עיניי. שאלתי את המוכרת אם זה המחיר והיא אמרה שכן ושזה אפילו מחיר זול. לא היו לי מילים להסביר לה את העולם שהיא חיה בו, זה המפוצל מהעולם האמיתי של רוב האנשים שחיים על כדור הארץ ולא קונים סוודרים במחירים מגוחכים כאלה. לחשוב שיש אנשים שעבורם הסכום הזה הוא כסף קטן ובלתי מורגש. פתאום הרגשתי את הפער הכלכלי שבין האנשים שקונים סוודרים בשישים שקלים (הרוב)לאלה שקונים בשש מאות וחמישים (מיעוט?). ועל כך כתבתי את השורות: "שיישרף הכלב שהמציא את הכסף. שתישרף החמדנות."

מעטים מעצבי האופנה שמבינים גוף ומצב כלכלי של נשים. האופנה לא אוהבת נשים. היא אוהבת נערות, ילדות אנורקטיות, רוב מעצבי האופנה נעים בין הומוסקסואליות לפדופיליה. לנשים אין מקום ברוב חנויות הבגדים.

כבר יותר מדי שנים חלפו מאז שהחלו להחדיר בראשי נשים שגופן אינו יפה מספיק. שהן חייבות להראות כמו שהיו בגיל חמש עשרה גם בגיל שלושים ומעלה. רזות וחסרות סימן לנשיות.

חזה כבד נחשב לאימהי, ומראה אימהי מתפרש כשלילי בעולם האופנה. שנאת אמא היא אחת מהדרכים להתעלל בילדות, להפקיע מהן כל קשר להשגחה, להותירן לבד בעולם, בלי אמא, כי אמא היא לא טובה, יש לה מראה אימהי. קשה לתאר עד כמה זה מסוכן לנערות לסלוד ממראה של אישה מבוגרת, של אם וסבתא. זה מה שימנע מהן בעתיד לשאת את התבגרותן בשפיות. להכנע לניתוחים פלסטיים, לפעול באלימות כנגד עצמן לאורך כל חייהן.

ילדות תחת דיכוי כזה אוסרות על עצמן בשלב כלשהוא שיהיה להן גוף ויש שמונעות גם את הקול ומשתיקות את עצמן, מוחקות את קיומן. נחלשות עד כדי מתן יכולת לחברה לנצל את גופן ולאנוס אותן ליחסי מין כפויים. אין גבול להרס של הדיכוי הזה ולו יש מתווכים רבים, עיתוני נשים, פרסומות, תוכניות טלוויזיה, סרטים ובעיקר חנויות בגדים ומעצבים שמממשים את הפנטזיות האנורקטיות – פדופיליות – מיזוגניות שלהם ולא מוכנים להביט בגוף הנשי כפי שהוא.

תל אביב היא עיר כזו, מקדמת אנורקטיה ושנאת נשים את עצמן.  רוב המעצבים בעיר לא מעצבים בגדים לבעלות מידה ארבעים ומעלה.

פעם החלטתי לפתוח פרויקט תיקון וקראתי לנשים לצאת איתי אליו ולכתוב שמות של מעצבים וחנויות, עיתונים, אשר מקדמים אנורקסיה ומונעים מנשים את היכולת להרגיש טוב עם עצמן. מעצבים שבחנויותיהן אין התייחסות לגוף הנשי אלא שהמודל הקבוע שלו הוא פדופילי אנורקטי. ביקשתי שישתפו איתי פעולה ואולי נוכל לשנות את הדיכוי הנשי, למענינו ולמען בנותינו.

הפרויקט הזה החזיק מעמד במשך יומיים. היו לו ברק וקולות חשובים שבקעו ממנו אבל הוא לא המשיך כגל התנגדות ממושך לדיכוי בחנויות בגדים. הדיכוי הוא כפול, גופני וכלכלי ולכן הוא מאוד נפשי. שני המחסומים האלה פוגעים בנשים פגיעה עמוקה. כמו גם ההתמכרות לקניות כאמצעי להתגבר על תחושות של ריקנות ודיכאון. זה מעגל סגור שמטרתו היחידה היא רווחים.

האופן שבו נשים נכלאות במראה מביאה אותן לבסוף לנסות לקנות עוד ועוד בכדי להמלט מן הדיכאון שהן מקבלות מאותו מקום שמוכר להם את דימוי היופי. והמקום הזה הוא גדול מאוד. הוא נמצא בכל פינת רחוב, במגזינים, בתחנות אוטובוס, בכיתת בית הספר, הוא מתחיל מגיל הגן. ומה ישמור על בנותינו מפני הדיכאון הזה?

רק התנגדות. מרד בדיכאון. השתחררות. שמחה. דילוג משותף ברחובות העיר, יד ביד. ואמירה מפורשת וברורה שהאהבה לגוף באשר הוא היא ראשונה במעלה ואסור להתפשר עליה. אנו חייבות לאהוב את גופינו בכל מצב שבו יהיה. מקובל או לא מקובל על החברה. החובה הראשונה היא לאהוב אותו, לטפח אותו ולהזינו במזון בריא ובמילים טובות ובאהבה.

לפתח חשיבה ביקורתית כלפי דימויים שמופצים ברחוב, לחשוף את השקרים שהדימויים האלה מייצגים. לגלות את האינטרסים שלהם. להסביר לילדות את היופי שבשוני, לדבר על כך שלכל אחת יש גוף משלה וצורה משלה ולדבר על המעלות שבכך. על היופי. למצוא יופי ולהתעכב עליו. לשבח אותו. כך מפתחים גם חשיבה חיובית שיכולה לעזור בכל תחום בחיים. לראות את הטוב שבכל דבר. לראות את היופי ולהתנגד לדיכוי.

יחי המרד.

יחי החופש.

מודעות פרסומת