אני חושבת , אך לא קיימת
אני כותבת, משמע אני עושה.

לישון , לרבוץ , לאכול
לקיים מצוות באדיקות
איש ואישה, אישה ואיש

אך לא תמיד כך הוא הדבר.
לפעמים כשהירח חסום
לא יוצאות לו מילות אהבה.

 

*

 

הזמן הקצוב בדריכות
למה שיקרה, אם לא נעשה
את הנכון לעשות.

הזמן שותק
וערמות הארמונות הנישאים
קורסים והופכים לחלל ריק.

הזמן הוא ריק שנגרם מהטוב שנעלם באבחה.

הזמן נושם בכבדות, כמעט חי
כל פעולה יכולה להיות האחרונה.
מוחזק כבן ערובה בין העולמות
מתכסה בשמיכות של שלכת.

הזמן הוא סוף לא מר הוא שביל של תקווה
ענני חיבה מעטרים את דמותו
אל עולם חדש שנברא במידתו.
הכתיבה מרגיעה כמו כדור במרשם
כמה דקות של מחשבה סדורה
כמה רגעים של ניתוק.

הזמן קרוב יותר למציאות
מילה רודפת מילה
נחבאת אל נתזי הכלים המלוכלכים של נשמתי

כמה זמן ייקח לך להגיע הפעם
אובססיה קטנה שלי
המסתתרת לה בנקיקי הנשמה כלא קיימת
ואז במסורה פורצת
עולה ממעמקי האוקיינוס ושוטפת
מותירה אותי חסרת שליטה, חסרת בושה
לעשות מעשים ללא תורה, ללא ברכה.

לאחר שתבונתי אלי חוזרת
אני נשלחת כמצורעת לכלוא
את נשמתי חזרה בבקבוק.

*

מדוע לא אאפשר לך לחזור לנשמתי
את הרי היית האהובה שלי.
בכל יום השקיתי פרח
התפללתי שיצמח

אך אז נבל הפרח
עלי כותרת חלחלו לנשמתך
ונזכרת שהשקיתי
זה היום שבו רצית
והיום הזה חלף.

 

*

 

 

מודעות פרסומת