1.

החדר הזה, בו אני יושבת וכותבת שורות אלה, היה פעם של ילדה קטנה שקיבלה

שיעורי פסנתר. אבל היא לא אהבה לנגן. איזו מורה עם מבטא נוקשה חבטה מכות

קטנות בראשה כאשר לא עמדה בקצב.

ילדה קטנה אחרת הציצה מבעד לדלת. איזו עַזְיבוּת עמדה במסדרון הזה. הילדה הייתה

בת שש ובסלון הדירה הזו, על השטיח האדום, כתבה שיר לאביה. היא פרשה את

המחברת הדקה בלב השטיח. עפרונה עדיין לא היה מחודד. זו הייתה שעת צהריים

צוננת והמורה לפסנתר חבטה בראש אחותה. אבל בסלון ניגנה מוזיקה אחרת.

מי עזר לך לכתוב את השיר? שאלה למחרת המורה.

אף אחד, ענה קול קטן ומופתע.

מי עזר לך? התעקשה המורה.

אף אחד.

באותו חודש יצא השיר לאור בעיתון בית הספר, מודפס במכונת כתיבה, באותיות

שחורות על גבי נייר אפור:

"אבא הוא שלי בלבד

אבא יש לכל אחד

אבל אבי הוא מיוחד

כי הוא שלי שלי בלבד."

המורה לפסנתר הפסיקה לחבוט בראש של אחותה. שלחו אותה לשיעורי ציור. קנו לה בד

חדש וצבעי שמן. את הקטנה לקחו לשיעורי בלט, אבל אחר כך היא הפסיקה, כי זה היה

משעמם.

בכל בוקר ארבה לאביה בין כתלי הבניין עד ששמעה אותו מתרחק על ריקשה 

אפורה בעלת שלושה גלגלים ומנוע שנוק. ברגע זה שבה ועלתה לביתה. נעלה את הדלת.

הגיפה את התריסים והתעטפה באופל הקריר. לעתים, בגבור עליה סקרנותה, או

בדידותה, השקיפה אל חצר בית הספר מבעד לתריסי החלון. שמי הזכוכית נגהו מעל

לעיר כחלקת תהום, בהירים מבכל שעה משעות היום. האור המבהיר נחפז להכות

בעפעפיה והיא הדפה אותו בעצימת עיניים קלה, למרגלות החלון הגדול על הרצפות

הצוננות דפים לבנים פרשו כנפיהם והתעופפו במחשבתה. תחילה באטיות נעימה

שהערימה אין סוף דפים לבנים, פרפרי פרא מסוחררים בעוצמה שגופה העדין לא יכל

לשאת. כנפיהם הסוערות חלשו על גופה בתנועה רועשת. עריצה. היא נפלה על ברכיה

והטמינה את מצחה בין ידיה. ציפורניה ננעצו בירכיה, מאמצות כוח מספיק לפקוח את

עיניה ולשוב ולהתעטף בעלטה.

החלון נסגר. 

2.

אדם יכול לחיות חיים שלמים ולא לדעת מי הוא. כמו אביה שהגשים לה משאלות. 

כשהיא בכתה הוא צחק: "הנה הברז מתחיל לטפטף" הוא פסק ועיניו טובות, תכולות

וזכות נחבאות ומוצנעות מאחורי עדשות משקפיים עבות שהצפינו זוג עיניים חלשות, כמו

הלב שדפק בחזהו, אך הלב שהלם בנשמתו לא נדם, גם לאחר מותו הוסיף להבקיע

ולפכות בה את דם הילד המרדן שהוא היה, הילד שסרב לקום בשבת בבוקר

אל בית הכנסת.

השיר הראשון שכתבה, נכתב בשבילו, אבל כשהייתה איתו פחדה להיות מי שהיא.

ולא הצליחה לעמוד בציפיות העצמאות שתלה בה. ציפיות  התמודדותה עם העולם

החומרי. אך  לא תוכל להיזכר בכלים שנתן לה לעצמאותה. מלבד הרשמתה בגיל שש

עשרה לכיתת מזכירות ומינהל, בזמן שכל רצונה היה לעוף על גלי ההשראה, עד

יבערו כנפיה מן האש הניצתת. הזכות היחידה שניתנה לאמנים.

 

כיתת מזכירות ומנהל הייתה צריף רעוע שרבץ בחצר האחורית של בית הספר, בו

התקבצו הנפלים. אשר המורים, המנהלים ושאר התלמידים נידו והתכחשו לקיומם. מה

שמילא בליבם גאוות התנשאות מתוקה. אותם שיעורי הדפסה משמימים הפכו עבורה

לשעות כושר עילאיות, בהם כתבה את הפואמה הראשונה שלה. היא פנתה אחר ישות

חמקמקה המתעקשת לפרוץ מנהרה בהירה, שמלאך זקוף קומה עומד וממתין בסופה,

מצפה לקראתו. רוח זרה, מפתה, מתגנבת בין רגליו, מפיגה את חוסר המעש והשיבה,

 בקלות נסחפת עימו אל העולם החדש שבגורלו. הוא משתף עימה פעולה, מהסס, אך

הרוח אינה מרפה. הוא מבולבל, נופל אל החוסר שמתחתיו ושניהם פוצחים בריחוף

מעורר קינאה. שנים שהרגשה כזאת לא חלפה בגופו. אותו רטט קל אך כה משמעותי

של התרגשות, חוסר ביטחון עילאי, חוסר וודאות מתוקה. רק שלא יפסיק, שלא תפסיק.

הלבן בכל מקום, אך הפעם לא לבן שיערו או ראייתו המוגבלת, אלא הכול לבן,לבן,לבן,

שיערו הדליל מתמלא חיים, קמטיו, עורו המתבגר. הרוח חודרת אליו ומגרה אותו

 בעלילותיה. סוחפת את זכרונו.

כמובן שארצה להרחיב דברים על היקף השכלתה העשירה אשר רחשה בילדותה. איך 

שהתפעלה מן "האודיסיאה" של הומרוס בהיותה בת שתים עשרה, וכיצד זה שבגיל שש

עשרה ידעה בעל פה חלקים נרחבים מן ה"מטמורפוזות" של אובידיוס.

אך לא אוכל לעשות זאת.  בעיקר מפני שהיא לא נולדה באירלנד אלא בארץ ישראל.

והיום, לאחר שנים של נקיפות מצפון התירה מעל עצמה את עול האשמה כי הבינה

שבארצה האשמה, לא בה. זו ארצה שאין בה חינוך הוגן. בארצה תלוי החינוך בעיקר

באם עברייה הגונה. לכן, החינוך בה פגום מיסודו. אך אם זכה נער באם חזקה בעלת

לשון נוקבת ואופי עיקש, הייתה היא זועקת זעקתו ופונה אל ההנהלה ודואגת, על אף

כישלונותיו הרבים, שלפחות יישב בכיתה בה הוא חש כשווה לאחרים ואף אחד

לא יתנשא מעליו. ואם נער זכה באם כזו חזקה, היה נגאל מן הכיתה המקצועית, כיתת

המנודים למזכירות ומינהל.

וכך היא נשמטה אל המורחקים ונפלה בין המוחרמים. תחילה מפני שנכשלה בפיזיקה

ועוד יותר מפני שהרשמתה לכיתת המזכירות והמינהל נסכה בלב אביה תחושה שהוא

אכן מקדם את עתידה. או אולי מפני שחלשה נפשה ממריבותיהם התכופות ורצתה

שישובו אל ביתם בשלום. בתום אותה פגישה גורלית, בחברת המורה הדיסלקטי

לפיזיקה, הניח אביה בידה שטר של חמישים שקלים כאות להסכמתה. היא נשענה על

כתפו, מאושרת מאפשרות השקט הרגעי שניתן להם. וכך הם ירדו במדרגות בית הספר.

זרועה סביב כתפו כשבליבה מוחנקת מרירות גורל השנים הבאות. והאב המתייסר מגבו

השבור מתנחם שלפחות תצא בתו מן התיכון עם מקצוע.

3.

במהלך אותן שנים מנודות נהגה להתגנב לספרייה. תמהה ושמחה על הקלות בה ניתן לה

לשבת בין כתליה. אף אחד לא שאל אותה אם זו שעת שיעור או היכן עליה להיות.

הספרייה הייתה לה מחסה, מקלט נשגב בו נמשכה אך ורק אחר ספרי השירה. שם

גילתה לראשונה את הספר: "תת הכרה  נפתחת כמו מניפה" מאת יונה וולך. היא הניחה

את הספר מתחת לחולצתה וחמקה לחצר.

יונה וולך גילתה לה שלכאב יש צורה יפה ושאפשר לבעוט ולנשוך גם בעזרת מילים, 

להשתולל ולנקום, אבל בעיקר לאהוב אהבה חזקה ומוחלטת. היא גילתה לה שיש לה

קול. אולי מפני שבכל פעם שדיברה ועסקה בשיריה הפכה לאדם ענייני, מעמיק ובעל

ייעוד. היא נתנה לה עיניים להתבונן אל נפשה ולחיות באופן אמיץ יותר.

הילדה אימצה אותה לאם. מכיוון שאם אחרת, אמיתית, מציאותית, לא הייתה לה, היא

תפסה בחייה מקום מרכזי. אך לא הייתי ממליצה זאת לנערות אחרות מחוסרות תורת

אם. מפני שחוסר אחריותה הוביל את הילדה להתנסות באי אלו סמים ומשגים. אמא

אמיתית לעולם לא הייתה מכוונת כך את ביתה. היא לא לימדה אותה איך לשמור על

עצמה, אלא כיצד ללכת לאיבוד. אבל גילתה לה גם כיצד למצוא את עצמה כשחשפה

בפניה את עוצמת התשוקה והתאווה שנפש אנושית יכולה להכיל ולקחה אותה עד מעבר

לגבולותיה.

בתחילה ניסתה לכתוב כמוה, משפטים קצרים, שבורים וקטועים באלימות ארוטית. היא 

עדיין לא הבינה שזו בעצם האינטימיות שוולך גילתה בינה לבין המילים. כמשוררת

המקדשת ומבדילה אותם מכל שימוש יומיומי המשרה על האדם אדישות. לכן, תחילה

פנתה אחר הגוף האמיתי, גופה האנושי, הנשי. התעמקה בשריריה, ביצרה החייתי.

כתבה על חתולות המשייפות ציפורניים, על אהבה דורסנית. ניסתה להבין מושגים שונים

כמו סדיזם הנובע מנפשות הבוערות באש האהבה. התנסתה בראיה אחרת, אפלה,

 כמו מאחורי עדשות משקפיים כהות. ניסתה לאבד טיפה מן הקואורדינציה הרגילה.

הבינה שלעולם לא תוריד מעל עיניה את העדשות הכהות. וכך עשתה מן הרגע הראשון 

בו קראה בוולך, בגיל שש עשרה ועד מחצית שנות העשרים לחייה. הטילה ספק בכל מה

שהכירה עד כה והעלתה את גופה לקורבן. הגוף, הפך לנושא העיקרי בכתיבתה.

בשיריה גיהצה את שערה עד שנשרף ורצתה לישון בין השורות, להתערסל ביניהן. כך

היא גילתה את נשיותה.באופן טבעי בחרה להילחם בתפיסות שגורות ודכאניות כלפי

הנשיות. כמו כפייה של רזון. בחרה להתעמק בנשים שמנות שלא רואים להן את

הצלעות. אלו שיצרו אוהבי האומנות ומכחולי התשוקה. שצבעו את בשרן על גבי בדים

עבים, לנצוח גופן, להנציח תאוותם. למות בין גופות נשיים. בין מכחולים מזיעים. ותמיד

הותירה את המשקפיים הכהות על עיניה, הגיפה תריסים אינטימיים. באינטימיות שעדיין

לא הבינה שאינה קשורה בינה לבין גברים. אלא בינה לבין המילים. בינה לבין היצירה.

בינה לבין עצמה. אולי בגלל זה המעיל השחור שלה תמיד כיסה צלקות טריות?

4.

בין השורות האלה, הילדה שהייתה בה שבה להציק, משכה בשמלתה וביקשה פיתרון

לשברון ליבה. אך עדיין היו חסרות לה מספר הברות במשפטים מסוימים, לכן לא יכלה

לעזור לה להישמע. היה על הילדה ללמוד לבכות בדממה. בלי להשאיר אחריה סימנים.

מושג נוסף שגילתה בעזרת אימה המאומצת היה: מזוכיזם. היא כתבה על גופה שנקרע

בגוף אהובה, והוא אינו צופה בה. היא פוסקת עבורו, את ריסיה. אהובה הופיע בשיריה

כגוף גברי בלבד. כתבה על אונותו, על שפתיו הקרועות בקביעות. על חתכיו הפנימיים,

להם היא גרמה. על פיסוק רגליים עקשן המבקש להתרחב. כתבה שיר אהבה לרגליו

הארוכות, לנשימות קצובות של זימה. רגליו הארוכות שהקיפו אותה, לכן אינה זקוקה

לנשימות מיותרות להתאמץ ולחדור. חשבה שהיא שלמה: "בין הרגליים שלך אינני

מכירה במבוכה ומילים אינן חלק ממני, הפכו גמגום מדדה על גבי שפתיים לחות".

היא הגבירה את מודעותה לשמיעה. ניסתה לבודד את העולם סביבה ולהותיר רק את 

חוש השמע. כי דממה אינה משמעותית לאוזניים חרשות. בעיקר בעת שירותה הצבאי

שבה בשיריה האלימות ובדיקת גבולות השיגעון. לעצב העמוק שקינן בלב הילדה

שהייתה, זה שהתפרש עבורה כמחלה, זה שכינוה בלשון פשוטה ולא מספקת, אך

שנתנה לה מעין תשובה זמנית: "הצפה רגשית", שלא הניחה לה מקום לנשימה ארוכה

שתובילה למחשבה מארגנת. אולי את זה בעצם כנתה שיגעון.

ואם מישהו, בעיקר אהובה, היה מסמן את חייו בתוך מסגרת מארגנת, היא, בשיריה,

דאגה לנפץ אותה.

"שלא תתמסגר לי מדי, אחרת כיצד אשתגע? 

אם ניפצתי אחת, בנית אחרת.

עד שויתרתי והנחתי לך להתמסגר.

חזרת אליי מרובע, בעל פינות חדות.

כרכתי עצמי סביבך ונחתכתי.

אחר ניסיתי לאהוב גם עם צלקות בגופי.

כשהפכתי צלקת ולא יכולת עוד לראות אותי כמקודם

עקב תחבושות מאדימות,

ידעתי שהמסגרת כבדה מדי עבור

שרירי הרפויים

ושאתה 

לא."

5.

התהליך הזה היה שבירה של חומות פנימיות. ניסיון להגיע לגרעין הראשוני בתוכה, היכן

שמוצפן הקול האישי. היכן שתוכל לומר באופן הכי פשוט: "אני". לכתוב שורות קצרות

ומתומצתות בהן "אני" נוכחת. קיימת.

לבסוף גם הפניה אל הנמען פנתה אליה עצמה. לראשונה לאחר שנים של ויתור ומחיקה

היא הייתה קיימת.

היא הבינה ששיר טוב זה שיר מכאיב, כלומר שיר הנוגע באמת. אך עדיין לא ידעה

לעסוק בכאב האנושי מתוך חמלה, אלא רק מתוך אלימות שהייתה לה כה מוכרת. לכן

המשיכה וכתבה בצעקה, על צעקה, על כך שאינה יודעת לאהוב. לכן, כנערה צעירה,

נאהבת ונחשקת, היה לה קל לפנות אל סדיזם נרקיסיסטי שפנה בעיקר אל זה שחשק

בה. אל מי שיכלה לשלוט בו מפני משיכתו אליה. על פני הדף ובין השורות הצליחה

לעשות הכול. היה לה חופש מוחלט חסר אחריות וגבולות. היא הייתה מלכה. היא הייתה

כלבה. יכלה לגרום לחושק בה להתפתל, להתמכר אליה, לשכוח שקיימים בעולם גם

עצמים אחרים.

לגרום לו להתחנן למיתרי קולה. להשתתק, או לבכות, עד שיקרעו גידי עיניו. לעלות

אותו לפולחן ביתדות אור בוערים, עד שהוא נשרף לגמרי.

היא חשבה שזה השיגעון שכה קסם לה, אולי מפני שהאמינה שההתבוננות בטירוף

תשחרר אותה מכלאה. כיום היא אינה מבינה את משיכתה אחר קסמו. ואולי לא היה זה

קסם אלא פחד וצורך אדיר בזהות. והרי שזהות השיגעון  פתוחה לפני כל אדם. לשיגעון

ידיים רחבות ומקרבות, בעיקר בסוף המאה העשרים, בעידן ההכרה בחיי ואן גוך,

המאמין שיש לקדש את האומנות בחיים, ולא את החיים באומנות.

וזה היה עידן כזה.

בשיריה רצתה לרעוד עד שימסו אצבעותיה. קיום ה"אני" שהלך והתגבש בה גרם לה לא

לזהות את עצמה המבוטלת. לרגע שכחה לא להיות. לרגע הייתה.

לעיתים הכתיבה התישה אותה.

היא גילתה את המבוך שבו היא מתפתלת. זה שמתוכו היא יוצאת על גבי הנייר. ביקשה

לחדור אל עצמה. השימוש במילה "לחדור" אינו סתמי, מפני שעד כה התירה רק לגופות

אחרים, גבריים, לחדור אליה, כדי שתוכל לגעת בעצמה.  אך כעת, בזכות אמה

המאומצת, ניתנו לה כלים להפציע אל עצמה בעצמה. לחוש את העוצמה שבפנים. אז

חשה כמשקרת כאשר מישהו אחר פלש אליה. היא לא הרגישה עוד דבר. הטעם אבד.

רק כשנמצאה לבדה התקיים בה האושר. וזאת רק לתקופה מצומצמת, עד שצפו

רגשותיה והיא נזקקה לשותפים. ועדיין הילדה הקטנה מושכת בשמלתה, מתערבלת

במחלת ים רוחנית, יושבת על כיסא ומסתחררת מסיבוביו.

לאט הבחינה במיתרי קולה הפנימיים ביותר. אך שייכותם עדיין לא הייתה לה ברורה.

היא גילתה בנפשה דמויות שונות. כמו זו, השקטה, האוהבת ונעה בין מחלצות לוהטות

לסיפוק יצרים מתלקחים, אך ממשיכה להכאיב ללא כוונה. והשנייה, הזועמת, שאינה

מבינה דבר ולוקה בדיסלקציה רגשית. והיא ניסתה להכיר ביניהן ולהשרות הרמוניה

רגעית. שתיקתה התעצמה. ניתן לה כוח. היא ידעה שנתנה בידיה תורה שלמה.

הכוח ליצור ולבנות ובו בזמן להרוס ולכלות. רק מפני  שכעת היא יודעת לראות ולדבר

ואחרים אינם רואים את מי שהיא. היא גילתה שיש בה פְּנים סמוי מן העין. שניתן לה

כוח הטלת הספק. הכוח לבלבל. לגרום למישהו אחר לרעוב אליה. לגווע. אך הכוח הזה

שנחשף בה גרם לה גם לסלידה. הייתה זו המחשבה המדכאת שאישה חזקה, (כלומר לא

עדינה) מפתה, היא מסוכנת. כמו שמלמדים אותנו להיגעל ולהיזהר מלילית ולדבוק

בחווה. הכוח שדרכו פנתה אל  האיש שבשיריה גרם לה לחוש כאדם חוטא, פחות

טוב ממה שהוא "אמור להיות".

שם, בספריה שלא הייתה אלא מין אולם צדדי, שאור צהבהב ניגר על שולחנותיו

העגולים היא גילתה את המושג: "נכתב באספקלריה פיוטית". לשם ברחה גם מן

הכתלים המהבילים של כיתות הלימוד, שהיו כה חמים בימי הקיץ עד שנאלצו המורים

המיוזעים להטיל מים קרים על הרצפות הסדוקות ולהתפלל לצינה זמנית שתטפס מהן

אל האוויר הרותח והמרדים. שנס של קרירות יעלה ויפיג את מסך הערפל שנוצר

ביניהם לבין העדר היושב מאחורי הכיסאות ומשתדל להרים את ראשו מעל לספרים.

בשנה הבאה היא צעדה ישירות לצריף שמאחורי כתלי בית הספר.

בכיתה של ארבעים תלמידים בעלי אימהות מוחלשות, חסרות קול, היה על הרוצים

ללמוד, לצעוק ולצווח בכדי להשתיק את אלו שאינם חפצים בלימודים. רוב שעות

הלימוד הם התרכזו בעיקר במריבות ובהשתקות, מצב שגרם לה לעינוי נפשי חמור,

שהוביל אותה שוב ושוב אל בין כתליה השקטים של הספרייה.

חסד של אמת תשמור רק למורה אחת. שרה שמה. אישה צנועה וחפוית ראש, בעלת

עיני תכלת ענקיות שהצליחו לראות אותה. שאר המורים היו עיוורים. אך היא ראתה

ויום  אחד בו דנו ב"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון היא פערה לפניה את שמי התכלת

העמוקים שבעיניה ואמרה לה בחומרה:

"את לא שייכת לכאן, מה את עושה בכיתה הזו?"

 רגע זה נסך עליה את שלוות ההכרה.

 *

היום היא יושבת בבית, בחדר האחורי, בין ענפי העץ המקיף ומצל על כל שטח החצר 

האחורית לבין שולחן שעליו מונחת מכונת הכתיבה. כשחייתה עם אביה לא עלתה כלל 

האפשרות שתהיה משוררת, רק מפני שמשלח יד זה אינו מאפשר התקיימות בעולם 

המציאותי. לכן התכחשה לכתיבה. אך עדיין הצורך הקיומי בה גרם לה להמשיך ולכתוב 

בהיחבא, במסתור, מחוץ לביתו. אין ספק שהתמכרותה לכתיבה ומאוחר יותר ההתנכרות 

לה, כלומר חוסר ההבנה שלה את הצורך הנואש שלה בה, וגם קבלתה באופן מובן 

מאליו, גרמו לה לצבור כמות בלתי מבוטלת של כישלונות צורבים. בזה אחר זה נרשמה 

לבתי ספר שונים ונקשרה במקומות עבודה שלא החזיקה בהם מעמד ליותר ממספר 

שבועות קצרים.

מכתב למשוררת צעירה

רק לאחר ששלחת את כל שירייך להוצאה לאור, מצאת את הסדר הנכון.

עכשיו את מתחרטת. אך את יודעת שזה אינו הסוף, שמיהרת, אך עדיין

אין המהירות היא העניין, היא הטעות. אבל בכל זאת גם אם הכשלון

יעלה באמירת הלא המפורסם, המתיש. זה אינו הסוף ותמשיכי

לתקן ולגלות ולהעלות את מה שאין לו מחיר, ואינו יכול להמכר

בעבור שקל אקראי. כי אין מקום שירתך במסחר. ולא כל עין יכולה

להשזף מאורך. את יודעת שתשמעי את הלא. שיבטלו את שנותייך

בהינף עפעף גסה, שתפלי על הרצפה ולא תוכלי לקום. אך גם

זאת רק להרף שניה, מפני ששירתך תקום ותשלח ידיה אלייך,

ותישק על מצחl הקודר ותאמר: אני כאן! בנית לי בית,

כעת נגור בו ביחד, כי אין מחיר לנשימתך וכל שעותייך בהן הרית

אותי לא היו לשווא. כי אני בתך, נושאת את שמך.

מודעות פרסומת