מן ההמון תמיד יש להישמר. יש כאלה שמחשיבים את ההמון לקבוצת אנשים, אפילו לא כל כך גדולה, ארבעה אנשים יכולים להיות המון. אם יש לך חבר אחד אמור תודה רבה.

את ראשה של מארי אנטואנט ערף ההמון, על אף שהייתה תמימה ולא ידעה חיים אחרים מלבד אלה שחינכו אותה, מארי אנטואנט הייתה קורבן של מעמדה. לא חינכו אותה להתבונן בחיים שמחוץ לארמון. היא הייתה כלואה במחוך ובשלל משרתים ואם קיסרית שהכתיבה את עתידה. ההמון ערף את ראשה, בפאריז זרם נהר של דם, עד אחרון ראשי האצילים ועד ראשו של בוב ספייר נושא דגל המהפכה. בסוף ערפו גם את ראשו המשוגע.  הוא ניסה להתאבד ולא הצליח, המסכן שכב ימים על שולחן כתיבה עם לסת פעורה ומדממת. חבריו לא חסו עליו וערפו את ראשו. גם דמו זרם בנהר האדום של פאריז.

היום הארמונות הם מוקד תיירותי היום נהר הדם הוא מוקד להתפעלות.

בני אדם צמאים לדם. תנו להם דם. לא משנה של מי. העיקר שיהיה תלוי מעליו איזה דגל למאבק. לא משנה איזה מאבק. העיקר שתהיה סיבה לדם לזרום. ככה הם משיגים תחושה של כוח.

הנאבקים על "צדק" יסלפו כל אמירה לטובתם. אין להם ערך למילים יש ערך רק למאבקם ולשם כך הם ינכסו לטובתם כל דבר, אין להם ערך או קדושה לדבר מלבד למאבק. אפילו המשפט המיוחס למארי אנטואנט "אם אין לחם שיאכלו עוגות" הוא שקרי, היא מעולם לא אמרה זאת.

מריה תרזה מארי אנטואנט הייתה בתם של הקיסרית האוסטרו הונגרית היא נישאה למלך לואי ה16 בכפיה, לא מתוך בחירה. היא נולדה לתוך ההבנה כי עתידה מתוכנן עבורה להנשא אל חצר מלוכה על פי בחירת אימה. מתקופת ילדותה בוינה כילדה טובת מזג ואצילית. מוכשרת ויפהפייה, שכבשה את כל רואיה.היא הייתה המלכה האחרונה של צרפת. המהפכנים הכפישו את שמה ותלו בה את ההאשמה למשבר הכלכלי בצרפת. האשימו אותה במלוכה החומרנית.

בספרו של החפץ החיים על שמירת הלשון מושתתים ההסברים איך להמנע מלשון הרע. כל ההסברים האלה מופרים מדי יום בפייסבוק. והסיבה לכך פשוטה, בכל מקום שבו מתקהלים בני אדם מיד מתחילה הלשון הרעה לרחוש ולהשתלח. החכם פורש מן הציבור בעיקר מהסיבה הזו.

ספר שמירת הלשון נכתב על ידי החפץ חיים, ר' ישראל מאיר הכהן מראדין. הוא מכונה על שם ספרו החפץ חיים, חיבורו ההלכתי העוסק בהלכות לשון הרע ובהלכות איסורי רכילות ומרמז על הפסוק: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" (תהלים לד, יג-יד).

החפץ חיים עצמו היה דמות מיוחדת במינה. הוא התגורר בעיירה ראדין הסמוכה לוילנה ובשנת 1873 הוציא את ספרו הראשון, חפץ חיים, העוסק בהלכות איסור לשון הרע. החפץ חיים התעקש שלא לקבל שכר על משרת רבנות, ואת פרנסתו מצא בחנות מכולת שהיתה בבעלותו ובמכירת ספרו בעילום שם.

החפץ חיים קובע כי עברות הדיבור השונות, אשר במרכזן האיסור על אמירת לשון הרע והאיסור על רכילות, הן מן העברות החמורות. והוא מצטט את מאמר חז"ל "שלעתיד יבוא הכל מתרפאין חוץ מבעל לשון הרע." אמירת לשון הרע והשימוש הכמו מסחרי במידע הנוגע לחייהם הפרטיים של אנשים אחרים (הנקרא 'רכילות' מלשון 'רוכל' העובר ממקום למקום וסחורתו בידו!) הם מהעברות הנפוצות והחמורות שנכשלים בהן אנשים בחיי היום יום, עד כדי כך שהם כלל לא שמים לב לתכיפות שבה הם עוברים על איסורים אלו ולמידת הנזק אשר דבריהם מעוללים בסופו של דבר לאנשים המעורבים.

לשכיחותה של תופעה זו ישנן לפי החפץ חיים, שלוש סיבות:

  1. חסרון הידיעה – רבים מהאנשים פשוט אינם בקיאים בפרטי המצווה ואינם יודעים מהו דיבור מותר ומהו דיבור אסור ומזיק.
  2. חולשת הרצון והתגברות היצר הרע – במקרים רבים אנשים יודעים שהדיבור שהם מוציאים מפיהם פוגעני ואסור, אולם הם עושים זאת בכל זאת מסיבות שונות.
  3. העדר ידיעה וכלים מספיקים להלחם ביצר המושך לדיבור פוגעני ומזיק.

"כל רגע ורגע, שאדם חוסם פיו, זוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכול לשער".

"ידוע הוא שיתרון האדם מכל בעלי החיים הוא במה שהוסיף בו הקדוש ברוך הוא את נפש המדברת, כמו שכתוב, "ויפח באפיו נשמת חיים ויהיה האדם לנפש חיה." (בראשית ב,ז) ותרגם אונקלוס, לרוח ממללא, וזה רק אם הוא מתקן בכוח הדיבור, אשר נתן לו הקדוש ברוך הוא. לא כן אם הוא משתמש בדבורו לרע, הוא גרוע יותר מהבהמה אשר על הארץ, כי היא איננה מקלקלת על כל פנים."

מודעות פרסומת