לחגית גרוסמן ולרוני סומק
התרגום, מעשה אהבה, נפטר חיש מגינונים של זהירות ומניעה. בין שתי גדות מוכרות, המתרגם מונע על-ידי הרגש ואחר כך על-ידי ההבטחה למפגש אותנטי עם הטקסט. מרגע זה, הוא נושם יחד עם הטקסט והם נקשרים גוף אל גוף. מיד נשכחת בעיית המרחק בין השפות. במעבר משפה לשפה, שפה חדשה קמה לתחייה. צריך להסתכן, כמו נווט בספינה, להעז, כמו הנביא, לחצות את הים כדי לתור אחרת את הארץ, ומתוך גבולות ההתקבלות, לגלות ולהיגלות.
התרגום, כמו מקצועו של הנווט, הוא מעשה אמנות של חיפוש דרך, אל מעבר לכף התקווה הטובה, שם נקשר הטקסט אל חוף מבטחים. לפי אהרון שבתאי, השירה עומדת על כינון יחסים נכונים בין המילים לדברים. שאלת המשמעות של השיר ותהליך תרגומו הינה הרת גורל באשר להצלחת המסע הבין-לשוני. אין כאן כל כוונה לחבר בין שתי גדות של יבשת אבודה, בשם שיח מיתולוגי על עולם חד לשוני, כמו זה שהתקיים לפני מגדל בבל ; וגם לא להתייחס למלאכת התרגום כפעולה טכנית שייעודה הוא להסדיר את המתח בין הפואטיקה לפרשנות המילולית. כאן יש צורך "לערבב דם בדם", בלשונו של הקבליסט, ולאפשר, ראשית דבר, לאינטואיציה ההרמנויטית לעבד את המשמעות ולגלות את פני השיר. כעת יחל המפגש האמיתי עם השיר, יגלו פניו, יתבררו משמעויותיו, יתבהרו כוונותיו, אלה יובילוהו אל עבר העולם שאליו הוא מייחל.
מעבר לידע האקדמי, ולניסיון שנצבר עם השנים, התרגום של השירה העברית מעברית לצרפתית עודנה עבורי חלק מאותו מסע בלתי צפוי בין שפה לשפה. בין העברית – כבולה בשורשים מהן היא גוזרת מילים ומשמעויות, על בסיס קשר הדוק בין המילה לדבר (השורש, טוען פול צלאן, הוא "השלד של השפה העברית") – לצרפתית, שנשלטת בידי צרכים סגנוניים ושימוש נרחב במטאפורות. הפערים בין מערכת של שורשים ומשמעויות בשפה העברית, לבין השימוש הנרחב במטאפורה בצרפתית, מהווים אבן נגף במלאכת התרגום. הכרח הוא להתגבר על הקשיים האלה כדי להצליח במשימת הגישור בין שתי השפות, בין שני העולמות הסמנטיים והתרבותיים. גם כאן, כמאמר התלמודי, יש צורך לאבד את דרכך כדי למצוא דרך חדשה. ההטרוגניות התרבותית והאילוצים הלשוניים מחייבים את המתרגם למצוא פתרונות יצירתיים שמטרתם אינם להעמיד מילה (צרפתית) כנגד מילה (עברית), אלא לשאת את "האמת", את "הכוונה של המשורר", כאילו בגניבה, ולהגישה אל הקוראBelles infidèles , במילותיו של המשורר המקולל שארל בודלר, שבתרגומיו לצרפתית מיצירותיו של אדגר אלן פו, הוא בוגד במקור, מבחינה לשונית, אך נאמן לאמת הפואטית של היצירה בתצורתה החדשה.
להיכנס לעורו של המשורר ולהפריח שירה בלשונות של אחרים, לאחוז ב"אמת הפואטית" ולהבטיח שתגיע לחוף מבטחים. ייחודיותה של זו חורגת מהקשרה השפתי והתרבותי והיא מהדהדת בעולם בקול אוניברסלי. היא מחברת, למרות בבל, בין שתי גדות, ותהה שגורה אז בפי כל שפה אחת : שפת השיתוף, הרגש והאהבה.

תרגם מצרפתית, טל סלע

מודעות פרסומת