הספר של בועז כהן, הוא ניצחון על הזמן. ניצחון על החלוף. רצף של הוויה שלא נקטע. שכל החיים בו הם הווה מתמשך ומה שהיה עדיין ישנו. זו מחשבה שמסוגלת להרגיע חרדות של ילדים, המחשבה שרצף ההוויה לא נקטע, שמה שיש הוא מה שיהיה ושאין נתק מן ההווה לעתיד ומן העבר להווה, שכל החיים הם בעצם הווה מתמשך ודבר אינו הולך לאיבוד. האנשים שהכרת תמיד יהיו איתך, האנשים שאהבת לא יעזבו.

זהו ספר של אהבה לחיים, ליַלְדוּת, למשפחה. אך זהו גם ספר חניכה של אמן, ילד, פרי אהבה, עם נפש פתוחה ולב עצום, שמכור לסרטים, קורא וכותב כל הזמן ושהמוזיקה בנשמתו. יפה במיוחד לגלות איך הרגעים המשמעותיים בחיי האמן בועז כהן, התרחשו דווקא כשברח מן המוסדות שבהם היה אמור להתחנך. רגעי החניכה החשובים התרחשו דווקא כשברח מבית הספר, אל בית סבתו, דודתו ואחייניו. היכן שדלק תמיד הרדיו ואום כול תום שרה. היכן שהושמעו תקליטים. דווקא שם, ברגעי הבריחה, ברגעי הבוקר הגנובים או באפלולית הלילה. הרחק מן החוקים ומן הכללים. בקרבת הפטפון, הספרים והאנשים שאהבו אותו והוא אותם.

"יואב שמבוגר ממני בשנתיים, היה גם סוג של מנטור מוזיקאלי. לא פעם ולא פעמיים הדיח אותי להבריז מהלימודים ולהישאר איתו בבית הגדול והריק. אז היינו מכינים לחמניה עגולה ושמים על הפטפון בסלון איזשהו תקליט של הביטלס לרוב ריבולבר או ראבר סול. ואז עומדים באמצע הסלון ושואגים בקולי קולות."

הספר הזה הוא השאגה הזו בדיוק. זו השאגה של הילד שאהבתו לא מסכימה לחלוף והוא מנצח את הזמן. הזכרון שלו הוא הכלי המרכזי ואחריה העט והנייר. הוא זוכר הכל, וכולא הכל בכלוב הזה, בספר.

"הדודה אורה נכנסה עם שקית לבנה ובתוכה המתנה שלי – תקליט באנגלית, תוצרת חוץ, עטוף בניילון דק ועליו צילום של מעבר חציה בעיר זרה וגדולה. ארבעה חברים עוברים את הכביש. שם הרחוב: אֶבִּי רוֹד. ככה נפתח לי השער.

ביליתי שעות ארוכות לבדי בחדר של דודה אורה, על הרצפה, מעלעל במגזינים בשפות שאינני מבין ומקשיב לתקליטים שלה.

לפעמים כל מה שצריך זה אדם אחד שיכניס אותך אל גן התענוגות הארציים. יש אנשים שמשנים את חייך מעצם היותם נוכחים בחייך, בצורה זו אחרת. לדודה אורה ולאוסף התקליטים שלה הייתה השפעה כזאת עליי."

לפעמים כל מה שצריך זה אדם אחד שיכניס אותך אל גן התענוגות הארציים, כותב כהן, אבל לאורך הספר מגיעים אליו עוד ועוד אנשים כאלה, שמשנים את חייו מעצם היותם. שמתווכים בינו לבין האמנות. הסצנה הזו חוזרת שוב ושוב בספר, כמו כניסתה של יונה וולך לחייו בתיווך אביו ובעודו נער ואיך שהאישה העוצמתית הזו השפיעה על חייו ושינתה אותם. הוא השמיע לה את הצד האפל של הירח והיא נזפה בו שלהכין שיעורים זה בזבוז זמן. הוא העתיק עבורה את מילות השיר הזה של רוג'ר ווטרס והלך לביתה להעניק לה את המילים. כך הוא נכנס לעולמה המוזר והקסום. "היא הייתה בשבילי תחליף לאחות גדולה שמעולם לא הייתה לי. מדריכה רוחנית בגיל קריטי, גיל מעצב. מבר המצווה ועד שמונה עשרה. היא השאילה לי ספרי מדע בדיוני וגם ספרי זימה."

"פעם אחת, השעה הייתה מאוחרת וגשומה, הצעתי לקחת אותה על האופנוע הביתה, במקום שתלך ברגל, כהרגלה, מגני תקווה לקריית אונו. בפעמים הקודמות שהצעתי לה היא סירבה, אבל הפעם הסכימה. נסעתי לאט, לאט מאוד. כל כך לאט שכמעט איבדנו את שיווי המשקל. הבתולה הקדושה ישבה מאחוריי, מבועתת, אוחזת בבגדי בשיא הכוח, צווחת באימה. הנסיעה המוזרה הזו נחרטה בי עמוקות. נסיעה קצרה, כעשר דקות בסך הכל, בגשם, מגני תקווה לקריית אונו. בחצות הלילה. בערך השעה שבה הופיע השד ולקח את קורנליה לקטוף סירפדים."

"המילים שלה עדיין מהדהדות לי בראש: "החיים של כולנו הם כישלון כלפי הנצח. המוות הוא אקסידנט. הוא לא צריך בכלל לקרות. זו טרגדיה נוראה."

הרגע הזה של אדם הפותח שער הופיע שוב, מאוחר יותר, באמצע שנות השמונים, בפאריז. בדירה מלאה תקליטי ג'אז אשר ניתנה לו למשך שלושה חודשים. שוב פעם מופיעה רוח האהבה, ההשגחה, הייעוד, המזל: "ידידה ירושלמית הציעה לי את הדירה של אביה הפרופסור, ליד גני לוקסמבורג, בגדה השמאלית של פאריז, הדירה שימשה את הפרופסור ארבעה חודשים בשנה. בשאר הזמן היא הייתה ריקה. לקחתי את המפתח. נחתי בפאריז באפריל 1985 ממש בתחילת האביב. בלילות שמעתי מוזיקה וראיתי הופעות. בימים עברתי בכל מוזיאון שיכולתי להיכנס אליו. לראשונה בחיי לבד בחו"ל. צעיר, מבולבל ולא מבין אפילו מילה אחת בצרפתית.

הבניין היה בית דירות פריזאי אופייני. חצר סגורה, דלת עץ עם תחריט, שוערת משופמת וזעפנית בקומת הקרקע, דירה עם הסקה מרכזית ומקרר קטן, וחלונות שנפתחים בקושי על ציר ברזל כפול ומחליד, מהמרפסת אפשר היה לראות את הנהר, לשמוע את השאון הנעים של הכיכר ולהריח את הקרפים הנחרכים על משטחי המתכת העגולים, הלוהטים.

ריחם התמר אל על עד לדירה ושיגע את הנחיריים. בדירה היו תקליטי ג'אז ותקליטים קלאסיים. הפרופסור אהב מוזיקה והיו לו אלפי תקליטים, מהרצפה עד לתקרה, מסודרים לפי הABC ולפי ז'אנרים ושנים. חרשתי את התקליטייה שלו לעומק ולמדתי כל מה שיכולתי על שומאן, מוריס ראוול ולודוויג ואן בטהובן, מיילס דייויס, תלוניוס מונק וצ'ארלס מינגוס."

אי אפשר שלא להתעכב על היופי הגורלי ועל הפטאליות בחייו של אדם שנולד ליצירה וזוכה שוב ושוב להיות מוקף במוזיקה ובספרים ובאנשים שמכוונים אותו אל הדרך. ואיך שזכה בזמן לעבור בהם ולחקור ולהכירם לעומק.

הסיפור הוא על אמן, שגדל לזוג הורים מאוהבים שהתחילו את דרכם הזוגית בשכונת עוני, בדירה זעירה. זה סיפור שמראה ומוכיח איך שאהבה מסוגלת להצמיח ממדים אדירים גם לדירה זעירה של שלושים מטרים ולהפכה למקום רווי ריחות וטעמים בלתי נשכחים, כל אותם המרכיבים שגידלו ילד עם לב נדיר שידע שלא ישכח אותם לעולם והם עודם צרובים בליבו והם מעיין ההשראה.

הספר הזה הוא בעצם אחד מהשעתוקים האפשריים ליצירת הלב אשר לחלומותיו יש ריח.

הכל נכתב מן האמת שבחמשת החושים, מן הריחות של התבשילים ומן הסדינים הנקיים, ממראה הירח הזורח מבעד לחלון ומאיר על מיטתה של אחותו, חגית, ומתוך דפי הספרים שהתערבבו בריחות הגשם.

זהו גם סיפור על ילד שלא מוכן להיפרד מאימו, אשר השביעה אותו לבלוע את החיים ושעליו לעשות בכל יום משהו טוב למען עצמו: ללמוד, לקרוא, לצחוק, להתפעל, לאהוב, להיאהב.

זו אמא שלא העניקה לו רק חלב אלא גם הרבה מאוד דבש ותשוקה.

ומעל הסיפור הזה מתואר המהלך המוזיקאלי, מטא סיפור של עולם שכולו אמנות, אשר חדרה לחללים הפנימיים של ילד שנולד למשפחה אשר ערכיה מבוססים על אהבה.

ברוריה ואורי

"יש מקומות שאזכור כל חיי, למרות שחלקם השתנו." כך מצטט בועז כהן שורה של הביטלס. שורה שיכולה בקלות לשמש כמוטו של הספר הזה. "יש מקומות שאזכור כל חיי, למרות שחלקם השתנו." בכך הוא מגשים את השיר שעיצב אותו כילד ושינה את חייו. ואולי השיר הזה הוא הגרעין שצמח בתוכו להגשים את חייו והספר הזה הוא בעצם הפרי המתנוסס בצמרת אותו עץ, הפרי שצמח מן הגרעין ששתלו בו הביטלס.

לאורך כל היצירה בוערים געגועים שמעירים גם בקורא כיסופים ומניחים לו לשקוע בזיכרונותיו שלו בכדי להזכר במה שחלף ומאפשרים לו לשקול אם טוב שחלף, להרהר אם כדאי שישוב. כמו האוכל שהכינה לו אימו, תזונה שלא כדאי שתחלוף מן העולם, ליקוק קערת השוקולד לאחר אפיית העוגה, בציעת תאנה והטמנת אגוזים בבטנה. קנקן תה עלים כהה שהתבשל על הגז. שתיקה וקריאה. שעה שלמה. עד שהאור בחוץ היה נחלש לגמרי. שעות הקריאה היו חלק מהתזונה העיקרית.

זה סיפור על משפחה חסרת כל שלא היה חסר לה דבר. שאהבה את ילדיה עד כדי כך שקנו לו פסנתר גם כשלא היה להם ממה. זה היה או הפסנתר או מכונת כביסה. ואמו אמרה שאפשר לשלוח את הכביסה למכבסה. והם קנו לו פסנתר "צימרמן". והילד שמר את הקבלה של הקניה עד היום. בעצם, לנצח.

האובססיה הזו של שמירת העובדות מוכיחה שהילד הזה ידע שיום יבוא והעדויות האלה ישמשו אותו. הילד שגילה את העדות כהשראה, זיהה את החלוף כדבר מה שעליו להיאבק בו.

הספר הזה מעורר פליאה. השאלה הגדולה שעולה בי לפניו היא: איך? איך הוא עשה את זה? איך הוא זכר את הכל? איך הוא שמר על כל החפצים האלה? איך הוא שמר את כל העדויות? איך הוא כתב הכל? וזו שאלה שנשאלת רק כאשר עומדים לפני יצירת אמנות עוצרת נשימה.

בספר הזה יש משלושת המרכיבים שביאליק תיאר במאמרו הנצחי גילוי וכיסוי בלשון:

יש בו ניגון, בכי ושחוק. שלושת המרכיבים שעל פי ביאליק מוכרחה להכיל יצירה. הניגון הבכי והשחוק מלווים את היצירה הזו לכל אורכה.

יש בו גם נקודות מבהירות, נקודות עוגן שמשמשות כפנסים המאירים את הדרך כולה. הנקודות האלה הן מכתבים, מכתבי אהבה שכתבה אמו לפני שעלה לכיתה א' ויום אחד לפני יום הולדת שלושים, שזה גיל משמעותי מאוד כשזה מגיע לגיבורים ספרותיים. כמו יוזף ק' במשפט של קפקא .

וגם אלבר קאמי פותח את המיתוס של סיזיפוס בזה שרק בגיל 30 מתחיל אדם לתפוס את האבסורד, כי הוא מתחיל לייצב את עצמו על ציר הזמן.

חז"ל כותבים שבן 30 לכוח.

ובזכרונות אדריאנוס כותבת מרגריט יורסאנר: רק בגיל 30 מתחיל אדם לזהות את הצל של האיש שהוא עתיד להיות.

המכתבים של האם, בְּרוּרְיָה, אשר שמה במשפחה הוא אוּלִי, מופיעים בתחילת הספר ובסופו, מחבקים את הספר ומשמשים לו מעטפת, כרחם של הסיפורים. בהתחלה ובסוף ניתן לשמוע את קולה של היוצרת. היוצרת שיצרה את בועז כהן ושבזכותה נולד מספר הסיפורים האובססיבי שלא מוכן להיפרד ממנה ומן הילדות שהעניקה לו וחייב להבין את מקור האהבה שידע, ומוכרח לשעתק אותה אל הדפים, להכפילה ולשמרה. לא לעזבה. אפשר לשמוע את קולה, לראות את יופייה, לקרוא את כתב ידה. ממכתביה עולות המילים שמוכיחות אהבה מהי, קול שרוצה את הטוב ביותר עבור ילדו, שמעצב אותו ומלמד לא לוותר על הרצון הפנימי ועל התשוקה.

המכתב של אולי

הכתיבה היא נצחון על הזמן. היא הדרך שבה העבר מתכתב עם העתיד. הספר הוא כלוב הרוח שלוכד את התקופה. בועז יצר כלוב רוח מתוך חמשת החושים, ריחות, מגעים, טעמים, קולות ותמונות. ובעיקר מלא הספר בזמן, בזמן שחלף ועודנו קיים. היש והאין מתאחדים בו ליצירה אחת שקוראים רבים כבר רוחשים לה הערכה עמוקה, על רגעי הזיכרון והאושר שהספר מעניק, ומודים על קיומו.

 

אלה הדברים שכתבתי לכבוד  ההשקה שנערכה לספר הזה בהשתתפות חמי רודנר, ערן צור וקובי מידן. בתולעת ספרים ברחוב מאז"ה 7, תל אביב.

 

הנה ההזמנה:ההזמנה לאירוע

מודעות פרסומת