לפעמים צריך אדם לאסוף את נשמתו בחזרה לקרבו.

השבוע דיברתי על כתיבה, מול כיתה מלאה באנשים שחולמים להוציא ספר. הם לומדים כתיבה ויש להם מורה שהיא סופרת שפעם היה לה רב מכר. אמרתי לתלמידים שאני אוהבת לעשות אהבה ושהכתיבה היא פעולה פיזית. שאני גוף שמשאיל את גופו לרוח. בעדי חולפת הרוח. אמרתי שבחרתי בכתיבה כי החלטתי לעסוק באמנות שבורחת מן החלוף.

תלמידה בשורה הראשונה, אישה ששיערה קצר ועל צווארה צעיף אפור, שאלה אם זו לא יהירות מצדי לחשוב שזכיתי בחיי נצח? ואז התבוננה בספרי ושתקה.

לצידי ישבה המורה שהיא גם סופרת רבי מכר וגם עורכת, שלבשה סוודר שחור בדיוק כמו שלי, וציינתי שהסוודר שלנו זהה, אך לצערי זה לא הצליח לקרב בינינו.

תלמיד, מהנדס כבן חמישים, שאל על שלב עריכת הספר, השבתי ששיחותיי עם העורך שלי היו מועילות מאוד ואף עזרו לי לסיים את הספר. זה מרגש כשהעורך מדבר על הספר. בהיותו הקורא הראשון והאידיאלי  הוא גם זה שמסיים את תהליך הכתיבה. הראשון שנכנס לנשמת היצירה. ולבסוף נוטל אותה ומניח לסופר להתחיל ביצירה חדשה. הוספתי גם שכדאי שיעמוד הסופר על דעתו, כי הוא עלול להתחרט אם ייכנע לרצון שאינו שלו. לכן עליו להצמיח עמוד שידרה ולעמוד על שלו. לעמוד על מה ששייך ליצירתו. אמרתי גם שהעורך שלי ואני דיברנו בעיקר בטלפון ושזו הייתה עריכה על ידי שיחות ושרק פעם אחת נפגשנו והוא השיב לי את כתב היד עם כמה תיקונים לשוניים שקראתי במהלך יום שלם. זו הייתה חוויה מאוד טובה." סיכמתי.

"אני מאוד חולקת על דעתך," קראה אליי סופרת רבי המכר. "עריכה זה כמו טיפול פסיכואנליטי. אי אפשר לעשות את זה דרך הטלפון. "

"את מרגישה שאני מערערת על סמכותך?" התבדחתי עם הסופרת שלא הסכימה להבין את הבדיחה.

"לא מותק, את לא תערערי לי את הסמכות כל כך מהר." היא החמיצה את פניה. "תמיד צריך להקשיב לעורך." היא שלפה שוט מגרונה היישר אל פני התלמיד "וכדאי לך מאוד שתקשיב לעורך שלך." היא הצליפה באוזניו.

ואז הוא העז להעלות קושיה נוספת: "האם את חושבת שיש דבר כזה איכות? אני לא חושב שיש דבר כזה."

"אתה טועה מאוד" צעקה אליו כותבת רבי המכר והצליפה בו בלשונה. "אתה טועה מאוד" היא שאגה.

הטיתי את פניי הצידה וחשבתי: איזו bitch.

והיא המשיכה לצעוק על התלמיד: "יש דבר כזה איכות. אתה טועה לחשוב שאין דבר כזה. אתה מאוד טועה." והמארחת הוסיפה: "פרס הוא סימן לאיכות. זה תו תקן."

"אבל איך את יודעת למי לכתוב? האם את כותבת לעצמך או שאת כותבת לקוראים?" שאל תלמיד אחר.

אין נפלאה יותר מעצתו של חיים באר: "תמיד כתוב אל מישהו חכם יותר ממך."

"כתוב לש"י עגנון," אמרתי לתלמיד. והוא אמר: "אני אכתוב לך." והמארחת הוסיפה: "שלח לה את סיפוריך."

"אני בטוחה שיורם קניוק כותב עכשיו. איפה שהוא לא יהיה, הוא בטוח כותב." אמרתי. "כתיבה ואהבה הן חרוז. ודחף זה ההיפך של פחד. אמנות היא אמונה ונובעת מתוך השורש אמן ואמת."

"איך את כותבת?" שאל מישהו מהשורה האחרונה.

"יש לי חמש מכונות כתיבה. שני מחשבים, הרבה מחברות, אני אוהבת עטים. אני נוסעת בעולם בעיקר בשביל למצוא עטים וניירות. יש לי אובססיה למחברות. אני אוהבת מחברות molskin. וסבון בריח לבנדר ועטים נובעים עם הרבה דיו. בדרום צרפת מצאתי את עט חיי. יש לה דיו כחול ופקק מתברג. קוראים לה פיילוט פלמיקס."

"הענקת לנו השראה" הם הודו לי.

כשחזרתי הביתה קראתי ביקורת נוראית על הסופרת שישבה לצידי. כתבו עליה ביקורת קטלנית. אחת כזו שעלולה לגרום לאדם לאבד את השליטה על עצביו. כתבו עליה דברים קשים מאוד. לדעתי זה חסר אחריות לכתוב משהו רע על ספר של מישהו. זה לא צודק ולא אחראי ומאוד מסוכן. זה לא יאומן שזה חוקי לקטול ככה יצירה של בן אנוש. אני מקווה שהיא תתגבר ותמשיך הלאה. ולתלמידים אני מאחלת שיאהבו את הכתיבה וישמחו בה ויודו עליה והיא תהיה להם מנזר ומקום להתבודד בו כדי לזהות את קולם ולדבר בו.

מודעות פרסומת