20140613_062646

 

אני לא יודעת איך לישון בפאריז. אני כל כך עייפה, אם הייתי כעת במקום אחר בוודאי שהייתי ישנה. אבל אני בפאריז ובית המלון נמצא הרחק בדרום העיר. לגימה ראשונה מקפה של בוקר ומשהו מתעורר באופן אוטומטי. החדר שלי קטן ורחוק. ובכל זאת מיטתו רכה ומים חמים זורמים ממלאים אמבטיה לבנה.

נעליים נוחות הן הכרח. בעיקר כשלנים בדרום העיר, במלון התחנה הירוקה, שייתכן שהמציאו בו את התנועה הסוריאליסטית מפני שהמלון הזה צר ומדרגות לולייניות מובילות אל חדר קטן שבו מגישים קפה וקרואסון.

אז יצאתי אל הרחוב אחרי שפקיד הקבלה  ציטט עבורי מאליאס קאנטי: "אתה חלון שאפשר להביט דרכו".

אמרתי לו שאני עייפה ושאיני יודעת איך לישון בפאריז והוא אמר שזו השורה הראשונה בשיר שאכתוב היום. אז הלכתי אל בית הקפה וכתבתי אותה. הוא אמר שסבתא שלו ידעה לדבר עברית ואמר לי: "שלום, מה נשמע?" ואני צחקתי.

סבתו דיברה יוונית ועברית, שתי שפות שקשות לו במיוחד.

אולי אקח אוטובוס למרכז העיר. כאן לא רוכבים באופניים על המדרכה.

בלי לחשוב סיימתי את הקפה ועליתי על אוטובוס, קו 58, שני יורו למקום שאיני מכירה. הנהג שאל מהיכן אני. השבתי מישראל. "איך קוראים לך? אני מילאן. את יפה. את גרה כאן? מה את עושה אחר כך?"

תודה השבתי ונכנסתי אל האוטובוס. הוא רצה להמשיך לדבר אבל חסתי על הנוסעים וחסכתי להם תאונה. האוטובוס נוסע. איני יודעת לאן. אני עייפה. אולי עליי לחזור לחדר ולנסות לישון. באוטובוס דממה. אישה מתאפרת בקפידה. אחרת מסמנת במפה. אחרת בוהה בחלון.

מאז שצעדתי ממונמרטר למונפרנס איני מפחדת לנסות את דרכי בפאריז.

מודעות פרסומת