פעם הייתה אישה טובה שנתנה לילד ברחוב את הפרוטה האחרונה שנותרה לה. הילד שהלך מאחוריה בירושלים, לצד חומות העיר העתיקה, היה צולע ומלוכלך ונטוש. הוא הופיע מאחוריה והעיר בה אימה. היא שאלה את עצמה: "למה אני מפחדת מילד?" וחשה מגוחכת ואז הוא שלח את ידו לעברה וביקש כסף. היא פתחה את ארנקה ונתנה לו את הכסף לארוחת הצהריים שלה. כעבור שעה חשה בייסורי רעב קשים מנשוא. היא עצמה את עיניה וסגרה את המעגל החשמלי בכפות ידיה, הניחה אותן על החזה שלה וחיפשה אחר המזון שדובק בגופה.

"זו מדיטציה של גמל," היא חשבה עד שהתרוממה רוחה מעל לגופה.

מודעות פרסומת