פעם הייתה אישה ענייה ושמנה. היה לה קול רך ואוהב כשהעירה את ילדיה בבוקר. קול של נערה או של אישה מפתה. אך כשהתבוננה בראי נבהלה מפניה. זרועותיה האדירות העירו בה סלידה. החזה היה כבד מנשוא. היא רצתה לקנות בית אבל לא היה לה כסף. היא הייתה אידיאליסטית נטולת אנוכיות, לכן לא הצליחה לדרוש שכר הוגן עבור עבודתה. היא רצתה רק לתת ולא ידעה לדרוש. לעתים הייתה מסוגלת לרבוץ בכורסתה כמעט ללא ניע או לשכב במיטתה שעות וימים. אוגרת כוח, אוספת את עצמה, או פשוט חושבת לקראת הפריצה החדשה. היא הייתה כלואה במראה. הייתה מתלבשת במשך שעות, גם כדי לקחת את הילדים לרופאה. חששה ממבטים, פחדה מאי התפעלות למראה נשיותה. כילתה את שעותיה הפנויות בהמתנה לגאולה. ליופי שיושיע את ליבה הכואב. ליופי שייקח אותה מעולמה.

כמה בדידות חשה מול המראה. היא נעלמה לעצמה גם בחנויות לממכר שמלות. היא רקמה ופרמה תפרים חדשים בשמלה, להכיל את זרועותיה הגדולות. אחר נתקפה בהלה למראה השמלה המורחבת וישבה לפרום את התפרים. מרחה לק ברחמים עצמיים. עד שתם הזמן והיא רצה לגן לאסוף את הילדים.

"אחחח ימים מבוזבזים" חשבה לעצמה ולא היה איש לידה שישמע את אנחותיה.

מודעות פרסומת